ההשתלחות חסרת התקדים של שחקני נבחרת צרפת במאמנם ריימונד דומנק וסיום דרכה של נבחרת צרפת הגדולה במונדיאל כאחרונה בבית ממחישים בצורה יוצאת דופן את הצורך במאמן כמנהיג והמחירים הכואבים שמשלמים כאשר השחקנים מאבדים אמון במאמן ובסמכותו.
אנשים מחפשים מנהיג כדי שיהיה על מי להישען, על מי לסמוך, וגם את מי להאשים. הביטחון שהמנהיג מקנה, האמונה בדרך אותה הוא מוביל, האופטימיות, היכולת של המנהיג להדביק את האחרים בחזון, ההצעה הקוסמת לאנשים להיות חלק מההצלחה ומהאווירה הסוחפת, אלה מייצרים תפקיד מרכזי למנהיג.
לדוגמא, חלק מקסמו של פיני גרשון בשנותיו הטובות במכבי ת"א הוא ההרגשה שנטע בלב כולם שהאתגר בזכיה באליפות אירופה אפשרי. הרגשה זו סחפה וייצרה ביטחון בקרב השחקנים, האוהדים וההנהלה והובילה לתוצאות נהדרות.
במקרה של נבחרת צרפת, אפשר לצפות משחקני נבחרת בכירים שיידעו להתנהל בצורה בוגרת ולא תלותית גם כאשר המאמן שלהם לא מספק את הסחורה, בטח כאשר הם מייצגים מדינה שלמה שמצפה מהם לגדולות. אבל מסתבר שגם שחקנים, בכירים, מנוסים ומוצלחים ככל שיהיו, צריכים יד מכוונת ודמות סמכותית מובילה.
ההתנהגות שלהם במצב של משבר די שכיחה - דווקא במצב כזה, בו צריך שכל אחד יתרום ויפצה על החסר, התסכול הטבעי גורם לרבים מאיתנו להתנהג בצורה לא אפקטיבית – להתכנס בתוך עצמנו, להאשים את המנהל, לשבת על הגדר, לא לקחת אחריות אישית/יוזמה על המצב, להתנהג בציניות ובביקורתיות וכו'. סיטואציה כזאת מדבקת ומייצרת אווירה בלתי אפשרית להצלחות. העוצמה המשתקת עלולה אף לשים סימן שאלה לגבי המשך הקיום של הקבוצה.
לב ליבו של המשבר הוא רגשי - אווירה מדכאת ותחושה של חוסר אונים. מכאן גם הפיתרון – ניהול האווירה, היכולת של המנהיג לתעל את כל האנרגיות הרעות למקומות פרודוקטיביים. כאן מתגלים המנהיגים האמיתיים שמסתכלים למציאות בעיניים מצד אחד, אך מציעים אלטרנטיבה סוחפת ומצליחים לשנות את המצב ומשפיעים על האווירה ועל האחרים.
הרמה הגבוהה ביותר של ניהול משברים הוא יצירה מכוונת של משבר. נשמע הזוי? לא במקרה של מאמן הכדורסל, זליקו אוברדוביץ', שידוע בייזום משברים מתוכננים בשלבים הפחות משמעותיים של העונה, רק כדי לצאת מהם בשיא הכוח, לייצר דינמיקה ומומנטום חיובי לקראת ההגעה לשיא בחודשי ההכרעה.
אבל איפה אוברדוביץ' ואיפה דומנק....
