"אתם אשמים שהנבחרת לא הגיעה לשום מקום!", זעם המאמן הלאומי, לואיס פרננדז על תא הכתבים שסיקר את הנבחרת במחנה האימון לפני משחק הרעים מול חוף השנהב, ואף הוסיף כי עיתונאי הספורט מלכלכים על הנבחרת 40 שנה ולכן היא לא עלתה לאף טורניר גדול. כל זה רק היה המתאבן למתקפה חסרת התקדים כלפי פרשנים ואנשי ספורט בכירים לאחר ההפסד הצורב מול יוון.
גם אם נשפוט את התנהלותו של פרננדז לפי גישת בית הלל המתונה, לא נוכל להבין את ההתקפה החזיתית כנגד התקשורת. מה פשר ההתקפה על קריירת האימון של חיים רביבו? כיצד היא מתרצת ולו במעט את העובדה שבמשך 90 דקות מול יוון, החניכים של פרננדז הגיעו להזדמנות עלובה אחת?
מאמנים המתעמתים עם התקשורת אינם מחזה חדש. כשיש הישגים מרשימים, מוחלים להם. ז'וזה מוריניו מתקבל על ידי הקהל בסלחנות, למרות יחסו הלוחמני כלפי התקשורת. כך היה גם היחס לפיני גרשון שאהב לעקוץ ולהתעמת עם העיתונאים. אם פרננדז היה מאמן עטור הישגים כמו השניים האלה, אולי הדעת הייתה מוסחת מהתנהלותו.
בישראל בכלל ובספורט בפרט אין תרבות של נטילת אחריות ולכך הסתגל פרננדז במהירות רבה. כיוון שאין לו סיבה לפתוח בחזית מול השחקנים המגלים לויאליות כלפיו, החליט פרננדז להפנות את החיצים כלפי אלו שאינם חלק מהמשחק עצמו – העיתונאים. התפקיד של העיתונאים לסקר ושל הפרשנים לחוות דעה. ייתכן שלעיתים, זה נעשה בצורה נוקבת, חדה ועוקצנית, אך אני משער שגם אם כולם היו מפרגנים לנבחרת, יכולת האימון של פרננדז הייתה עדיין בינונית.
כבר ראיתי דרכי התנהלות שונות ומשונות כלפי עיתונאים וזו הפעם הראשונה שאני מתוודע לאיש שמצד אחד משדר תדמית של ליצן, מסתובב עם סוכרייה על מקל, מופיע בתוכניות בידור ומנגד, בכל מסיבת עיתונאים להשתלח ולכעוס על כולם. נבחרת ישראל אינה של פרננדז, שמתוקף תפקידו מחויב להיות רציני, לשתף פעולה ולענות לכל הביקורות באופן מקצועי.
קחו לדוגמא מאמן זר אחר, ריצ'ארד נילסן הדני, שהצליח לזכות בכבודם ובאמונם של עיתונאי הנבחרת, התייחס לכולם בכבוד ותמיד ענה בצורה מקצועית. נילסן הקפיד להיות שקט והגון, מתורבת וענייני, מקצוען ונקי מעימותים. הוא אפילו למד את ההמנון ואכל חומוס בקביעות. בשונה מפרננדז שדואג להזכיר לנו חדשות לבקרים שאנחנו צריכים להוקיר לו תודה על פועלו בישראל.
איזה הבדל בין נילסן לפרננדז, האחד אלוף אירופה כמאמן, מסביר שהמשחק מול אוסטריה הינו החשוב בחייו והאחר, זה שדיכא את רונאלדיניו על הספסל של פ.ס.ז', לפני המשחק מול קרואטיה, "מתבכיין" שלא מעריכים אותו. הראשון, עשה כל שביכולתו להביע הזדהות והשני, חושב שהנבחרת היא הבחורה הכי מכוערת בבר ושהוא עושה לה טובה.
זכות הקיום של הספורט בישראל בכלל והכדורגל בפרט נובעת בין השאר מתקשורת הספורט. היא אולי לא תמיד איכותית אבל היא בהחלט יוצרת סביב הכדורגל הישראלי עניין רב יותר מרמתו האמיתית.
במקום לעסוק ביריבות המרכזיות – יוון וקרואטיה, פרננדז הפך את הקמפיין לעימות מתמשך בינו לבין התקשורת. העימות: פרננדז – תקשורת הוא החלק המרכזי והבולט בכהונתו וזה למעשה מה שנזכור ממנו. הרי כדורגל אמיתי לא היה לנו כאן.
הצרפתי התייחס לקמפיין הנבחרת כשווה ערך לעופרת יצוקה או מלחמת לבנון השנייה. מבחינתו, כל העיתונאים חייבים להיות מינימום רוני דניאל ותפקידה של התקשורת אחד - להיות מגויסת ולשמור על אחדות העם במלחמה על כבודנו.
אך גם כאן, בתום עימות מתמשך התוצאה לא היטיבה עמו. תקשורת הספורט 1 לואיס פרננדז 0.
