״למה דיברתי באנגלית גם כשהאוול היה ב-5 עבירות? לא יודע״, תהה ארז אדלשטיין עם עצמו בתום הניצחון על סלובניה, אחרי שבאחד מפסקי הזמן תדרך את חניכיו בלעז, כפי שעשה גם לפני שנתיים במשחק מול רוסיה, אז עם ד׳אור פישר. אתנחתא קומית קלילה וחביבה, שאי אפשר באמת להשליך ממנה על משהו משמעותי וגדול יותר. ועדיין, היה מדובר ברגע שהוא מיקרוקוסמוס למצבה של נבחרת ישראל ערב אליפות אירופה הראשונה בארץ הקודש.
מחד, זהו רגע שממחיש את אחת התכונות שבגינן אדלשטיין הוא מאמן לאומי מצוין. ההתעקשות, אפילו בתת מודע, לא להשאיר אף אחד מאחור או בחוץ מגלמת ומסמלת את הכימיה הנפלאה שיש בנבחרת, הן בין אדלשטיין לחניכיו והן בין השחקנים. בתת מודע, אולי זה גם שיקף עד כמה האוול חשוב. מאידך, היה זה רגע בו ישראל נאלצה למצוא פיתרונות בעיצומה של ריצה סלובנית, כשריצ׳רד האוול, במה שכבר הפך לבעיה כרונית, שוב מושבת עם חמש עבירות. אדלשטיין הזעיק פסק זמן אחרי ריצת 2:12 של דראגיץ׳ ודונצ׳יץ׳, שעיקרה נחת על הנבחרת בהיעדר הסנטר של הפועל ירושלים.
זה לא שהנבחרת חייבת את האוול כדי לנצח. כשהיא מצליחה להכתיב את הקצב שהיא רוצה, ישראל יכולה להביס יריבות גם עם ליאור אליהו ב-5, אבל כל מאמן יודע את זה ויגיע להיכל כשאחד המפתחות הוא מניעת משחק הריצה, הן בגלל האיכויות של הנבחרת במגרש הפתוח והן בגלל המומנטום שסגנון כזה מצית ביציע. במשחק העומד, לעומת זאת, ישראל קצרה באופציות אפקטיביות.
השחקן הטוב ביותר שלה, עומרי כספי, איננו במיטבו כשנדרש ממנו ליצור מהלכים בכדרור, אך לעתים כשהעסק תקוע הכל מתנקז אליו. טבעי לגמרי כשמדובר בפורוורד שזה עתה צורף לקבוצה (אולי) הכי טובה בהיסטוריה, אבל לא בריא לסיכויים של הנבחרת לנצח.
באופן כללי, זה לא סגל שמשופע, בלשון המעטה, בשחקני אחד על אחד וגם אם כן, ספק אם אדלשטיין היה מנחיל סגנון שכזה. בהקשר הזה האוול הוא אחד הפיתרונות הכי טובים שיש למאמן הלאומי ובדקות בהן הוא על המגרש, הכדור צריך להיות בידיים של יוגב אוחיון, גל מקל או יותם הלפרין, כדי לנסות ולהפעיל את הסנטר במהלך הכי טבעי עבורו. תנועת הרגליים הזריזה, ההתמצאות הנהדרת והסיומת הרכה הופכות את האוול לשחקן הפיק אנד רול הכי חשוב שיש לאדלשטיין, שיזדקק למהלך הזה פעמים רבות כדי לשבור מומנטום ולהשיג סל כשהמשחק נתקע.
החסימה של האוול אפקטיבית הרבה יותר משל כל שחקן אחר בסגל (עניין של קילוגרמים ומיומנות), כך שבלעדיו הרבה יותר קשה לנבחרת לייצר תנועה במשחק העומד. גם כשהכדור כלל לא מגיע אליו, הוא מסוגל להשפיע על השטף ההתקפי בנוכחות ובמאסה שלו, הן מתחת לסל והן בהיי פוסט.
מול איטליה זעק לשמיים השימוש הבלתי יעיל בהאוול. הנבחרת נעדרה כל שטף התקפי, מיעטה להניע כדור וכשבכל זאת הלכה לביג מן, זה היה במצבי פוסט-אפ רחוקים מהסל, רחוק מתחום המומחיות שלו. את הזריזות שלו דווקא לא השכילו לנצל.
בצד ההגנתי, האוול משתמש בזריזות המרשימה ביחס למימדיו כדי ללחוץ את מוביל הכדור היריב. בניצחון על סלובניה, הסנטר ייצר כך שתי חטיפות בשתי הדקות הראשונות והריץ את ישראל ל-2:8 מהיר. ברוב הליינאפים שמעמיד אדלשטיין, בייחוד כאלה שכוללים את ליאור אליהו, החסרונות ההגנתיים ברורים, לרבות בריבאונד, והאוול עוזר לחפות על חלק מהחוסרים הללו.
הבעיה הכי גדולה של האוול היא כמובן חוסר היכולת שלו להישאר על המגרש. הנטייה שלו להסתבך בבעיית עבירות לא נובעת מעודף אגרסיביות או הקרבה, למרות שמשתיהן יש לו כמות נכבדה. לרוב מדובר בעבירות שטותיות, כמו מאבק על ריבאונד אבוד או עזרה מוגזמת בחסימה. בראש ובראשונה עניין של ריכוז וקבלת החלטות, שכן פעמים רבות 'ריצ׳רד פאוול' עושה זאת במקבצים - שתי עבירות בדקה, שלוש עבירות בארבע דקות, רצפים שבקלות מוציאים את הרוח מהמפרשים ומובילים לייבושו על הספסל.
לביגמנים קשה במיוחד לחזור לקצב המשחק אחרי שבירת מומנטום כזו, בשל התלות שלהם בגארדים שיזינו אותם. מקל, אוחיון וכספי תמיד יכולים לקחת את הכדור בפוזשן הבא ולהכניס את עצמם בכוח חזרה לשטף ולקצב של המשחק. להאוול אין את הפריבילגיה הזאת.
בעיית העבירות היא כנראה לא משהו שייפתר באורח פלא דווקא עכשיו כשהאליפות נפתחה. אם עד כה אדלשטיין ועוזריו לא הצליחו להרביץ בו תורה (בלעז, כמובן) כדי שישכיל להשתמש בעבירות רק כשבאמת צריך, קשה להאמין שלפתע האוול יפגין שיפור חד בהיבט הזה. במכלול היתרונות והחסרונות, האוול הוא השחקן הכי חשוב של הנבחרת באליפות, עד כדי כך שדרכה בשלבי הנוקאאוט עשויה להיקבע לפי כמות הזמן שאדלשטיין יוכל להשתמש בסנטר.
בפעם הראשונה מזה לפחות עשור, לרשותו של המאמן הלאומי יעמוד ביג מן מגוון, כזה שמצד אחד יודע לספק את הקשיחות והפיזיות שהייתה נחלתם של יניב גרין ועידו קוז׳יקרו, ומנגד ניחן ביד רכה בתוך ומסביב לצבע כמו פישר. אם הוא רק יצליח לתת 25 דקות בממוצע, ישראל תוכל לחזור ולהיות בין 8 הגדולות של אירופה.
