יש מידה רבה של צביעות בטענות האוטומטיות אשר הושמעו ומושמעות כנגד המאמן הלאומי, מיד עם תום העלבון שספגה אמש (חמישי) נבחרת ישראל מידיה של יריבתה מאיטליה. שבעה שחקנים שותפו במדים של ישראל במחצית הראשונה של המשחק הראשון ביורובסקט. ספק אם יש ולו אחד מבין שבעת המופלאים בכחול שיכול להעיד, מבלי למצמץ במבוכה, על עונת המשחקים 2016/17 כעונה טובה עבורו. או בינונית עבורו. או סבירה עבורו. וכשזה חומר השחקנים שקיים, משונה לצפות ממנו גם לשחק כדורסל טוב. בין אם שמו של המאמן הוא ארז אדלשטיין ובין אם לאו.
אהה, אבל ההכנה. מה עם ההכנה? אחרי שנבחרת ישראל סיימה לפרק כמעט כל יריבה שניקרתה בדרכה בשבועות האחרונים, היו כבר כאלו שהספיקו לשכוח מהי רמתם האמיתית של בחורינו המצוינים, עת פוגשים הם יריבים אירופאיים כשרים. כאילו שטראומות המפגשים להן היינו עדים עד לפני מספר חודשים לא רב נמחקה לה. כאילו שמיטב שחקנינו יכולים להתמודד כשווים מול שווים אל מול שחקני יורוליג (שלא לומר שחקני NBA) יריבים.
רגע, בעצם, לא זה מה שאמר בעצמו ארז אדלשטיין בראיון שקיים לפני ימים מספר בערוץ הספורט?
אז אולי אנחנו צבועים, אבל לפחות אותנו לא ניתן להאשים בפחדנות. אכן, שבעה שחקנים בלבד שותפו על ידי אדלשטיין במחצית הראשונה מול איטליה, מחצית שלאורך כל אורכה נדמה היה שהפער על לוח התוצאות לטובת האיטלקים קטן מההרגשה של ההפרש האמיתי. לאחר ששמענו פעם אחר פעם שבנבחרת הזאת יש עם מי לצאת למלחמה ויש על מי לסמוך, הסתבר עד מהרה שאלו היו הצהרות סרק שנועדו לצורכי יחסי ציבור בלבד. גם כשאל 20 הדקות הנוספות נזרק שחקן נוסף ושמיני.
החל ממהלך הפתיחה של משחק הפתיחה אמש התגלו הקשיים אשר עתידים לרדוף את הנבחרת לאורך כל 40 הדקות. סגנון המשחק ההתקפי המדובר של אדלשטיין נתקל בקיר בלי עביר; נתגלו קשיים (שרק הלכו והתגברו ככל שהדקות נקפו) בכל הנוגע ליכולת להשיג נקודות קלות בהתקפות מתפרצות או התקפות מעבר; שחקנים מסוימים חשפו את ההגנה המקומית לפעולות קלות של יריבים איטלקים. והכל – מבלי שאדלשטיין הולך לאופציות הנוספות שיש לו על הספסל. כלומר, תוך שהמאמן הלאומי מבהיר – במעשים – במי הוא בוטח ובמי הוא לא. עם מי – לשיטתו – אפשר לצאת למלחמה, ועם מי לא.
ואם כבר מלחמה, אז כאן המקום לשאול מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, מבלי לאזכר את המשך הפסוק המקראי. חלק בלתי נפרד מתקופת ההכנה המוצלחת של הנבחרת כלל את השיתוף המשמעותי של שחקני ספסל דוגמת עוז בלייזר, עידן זלמנסון ואחרים, אשר היוו חלק בלתי נפרד מהדומיננטיות (לפרקים, כן?) שהוצגה בנצחונות על יריבות איכותיות דוגמת סלובניה.
כחלק מרוטציה עמוקה, הצליחה הנבחרת לשחק כדורסל קצבי ותוסס, הפגינה יכולות משופרות של קליעה מבחוץ מעמדת הפורוורד, במקרה של בלייזר, ושל כדורסל אינטנסיבי ולוחמני בצבע, במקרה של זלמנסון. ולא אמרנו כלום על טימור וכדיר. מול איטליה, במשחק בעל השלכות משמעותיות לגבי סיכוייה של ישראל להתקדם הלאה בטורניר הזה, חזינו ברוטציה הדוקה הרבה יותר, שהוכיחה עד כמה מנותקים היו משחקי האימון אל מול החיים עצמם.
מיד נחמיא לכדורסל שהוצג על ידי החבורה של אטורה מסינה, אבל חייבים לאמר כבר עכשיו שקשה לזכור מתי נצפתה על הפרקט נבחרת איטלקית צרה כל כך בכשרון. לצידם של שחקנים מצוינים דוגמת בלינלי, מלי ודטומה זכו לדקות משמעותיות שחקנים אפורים למדי, כשהדוגמא הבולטת לכך מצויה בעמדת הרכז המחליף. אריאל פילוי, מכירים? אל תחושו שלא בנוח אם לא. בעוד אצלנו מתגאים (או התגאו) ביכולות של עושי המשחק, הגיע לו הארגנטינאי-איטלקי בן ה-30, נטול נסיון בינלאומי ברמות הללו, ורקד על הפרקט של יד אליהו הישן כאילו הוא שייך לו.
כתבתי רקד? התכוונתי טייל. קחו למשל את הדוגמא הזאת, כשהכנסת האורחים של ליאור אליהו אפשרה לפילוי לשייט בדרך לשתי נקודות קלות.
via GIPHY
משחק ההתקפה של האיטלקים היה רחוק מלהבריק. אבל הם ידעו מהי התכנית, וביצעו אותה. מסינה דרש קצב משחק של הכתבה, במטרה לשליטה מקסימלית במספר הפוזשנים ולמספר מהלכים מהירים קטן ככל האפשר. וקיבל. האיטלקים הצליחו לייצר 3 נקודות בלבד במשחק מעבר לאורך המשחק, וזה מבחינתם היה סנופי דיסקו. התקפות ארוכות, בהן חנקו את השעון והביאו לקבלת החלטות מאוחרת יחסית. אה, שהסתיימו גם באחוזים מצוינים ל-3 נקודות בכלל (48%) וביום קליעה נהדר של בלינלי ודטומה בפרט (12-15 ל-3 נקודות).
אבל הסיפור המרכזי נגע להגנה של האיטלקים. לפני פתיחת המשחק שוחחתי עם אחד הנוכחים באולם, אשר שאל עד כמה אפשרי שהנבחרת תחטוף 20 הפרש בבית מיריבתה. עניתי שזה לא סביר, כשהמחשבה שמניעה היא שכדי לנחול תבוסה שכזו, נבחרת ישראל צריכה להיתקע על אזור ה-50 נקודות וזה ממש, אבל ממש לא יכול להיות. אז מסתבר שדווקא כן.
לא רק שמסינה והחבורה שלו מנעו מישראל לצאת באופן שיטתי להתקפות מתפרצות וליתרון מספרי, אלא שהם גם השמידו באופן שיטתי את שיטת המשחק ההתקפית במשחק המסודר. כל מי שעוקב אחרי הנבחרת שמע וקרא ליהוגים בלתי פוסקים אודות שיטת ה 2-3 ההתקפית שהונחלה על ידי אדלשטיין, בדומה לכדורסל ששיחקו הקבוצות שלו בשתי התל אביביות בשנים האחרונות. נהנינו מהנעת הכדור, מכמות הסלים הקלים כתוצאה מתנועה בלתי פוסקת, התרשמנו מהקצביות הרבה. ואז הגיעו המשחק האמיתי.
בניגוד ליריבות אימון שאינן מתכוננות באופן ספציפי לשיטה הזאת או בניגוד ליריבות שאין בידיהן את הכלים הטקטיים על מנת לשבש את השטף הישראלי, האיטלקים לא התרשמו במיוחד. החיתוכים היפים מלמעלה למטה נפתרו בקלות. האיטלקים ביטלו בקלות מכעיסה את הנסיונות להזיז כדור במהירות ולפגוש בשחקנים בתנועה, כולל מהלכי הדלת האחורית היפים שראינו בתקופה שלא נחשבת.
אם מנסים לחשוב כמה פעמים הצליחה לייצר הנבחרת משהו מתוך הסט ההתקפי המפורסם של אדלשטיין, אפשר אולי לחשוב על המהלך הזה של עומרי כספי (הנהדר), אך גם זה בקושי.
via GIPHY
בשאר המקרים, כשהצליחה הנבחרת לקלוע, היה זה בראש ובראשונה הודות ליכולת האחד על אחד של עומרי כספי בעיקר ובמידה מסוימת גם של גל מקל. שאר הזריקות היו כל כך קשות, עד שדומה שאחת הפנויות מביניהן הגיעה כשיותם הלפרין השליך שלשה חופשית, משלושת רבעי מגרש, עם סיום הרבע השלישי.
ואם כבר מקל ומשחקי הכנה: זוכרים את הנקודות הקלות שקיבל הגארד שעבר לספרד, תוך שהוא חותך לצבע ללא כדור, לאורך (מרבית) משחקי ההכנה? אז מול האיטלקים הסתיים המהלך הזה בפוסטאפ של מקל מול ה-2 מ', פחות או יותר, של דניאל האקט – לבטח אחד הגארדים הפיזיים בטורניר. איך זה נגמר? צפו בעצמכם וחוו דעתכם.
via GIPHY
אליפות אירופה רחוקה מלהסתיים. ריאלית, לנבחרת סיכויים קיימים לנצח בין שניים לבין שלושה משחקים עד הסוף. ולהעפיל לסיבוב הבא. כדי שזה יקרה, סביר שיצטרכו השחקנים ויצטרך המאמן להעז מעט יותר ולשחק כדורסל מעליב פחות. כי נכון לעכשיו ועד להודעה חדשה, מה שנותר מהמשחק מול האיטלקים הוא בעיקר העלבון.
או כפי שניסח ושר ערן צור:
והנה, באור היום העולה
נח לו במרכז החדר
עלבון גדול, קשה.
