אחיזת עיניים: הכישלון שחשף את כל הבעיות

בואו נלך ברשותכם הפוך: נניח שמייקל דיקסון היה מחטיא את השלשה ההיא, 12 שניות לתום הזמן החוקי. ונניח שכספי היה מנתר כפנתר מעל כולם וקוטף את הריבאונד. ונניח שמיד לאחר-מכן היה מוסר למקל, שהיה בורח מהגאורגים הרשעים, מעיף את הכדור לתקרת ההיכל ונותן את האות לחגיגות. מה זה היה מסמל בדיוק? שהכל בסדר? שהכדורסל שלנו בשיאו? שהשחקן המקומי הולך ומשתפר? כל אלה הן כמובן שאלות רטוריות.

בדיוני פוסט-מורטם שכאלה אין ברירה אלא לאפסן רגע בבוידעם את הפטריוטיות שגרמה לכולנו לרצות בהצלחת החבורה של אדלשטיין. לכן, עלינו לומר ברגישות ובנחישות: אילולא סידרה לנו פיב"א נגד הגרמנים תצוגת שיפוט מהביתיות שידע האולם התל-אביבי הוותיק (כן, כולל במשחקים של מכבי), הנבחרת הייתה נמצאת במאזן שלילי מחפיר של 0-4, משוועת לסגור טורניר עם ניצחון הרואי על אוקראינה.

אתם יכולים להגיד שאני סתם שלילי ושדברים כאלה קורים בספורט (ע"ע נס ז'לגיריס, ריי אלן מציל את לברון וכו') ויש בזה משהו, אבל נדמה לי שאם נישען על הטיעון הזה לא נלמד דבר מהכישלון ביורובאסקט 2017.

בשורה התחתונה, ישראל ראויה לסיים את בית ב' באחד משני המקומות האחרונים. אז בואו נסתכל על זה מהצד. להוציא את עמרי כספי, אין לנו בסגל ולו שחקן יורוליג מוביל אחד, שלא לדבר על ה-NBA. לאיטליה, ליטא, גרמניה וגאורגיה יש 3-5 כאלה כ"א. הלאה. קשה להתווכח עם העובדה שהזריקה מבחוץ היא אחד מכלי הנשק החשובים ביותר בכדורסל המודרני. השחקנים מתוצרת כחול-לבן ירו ל-3 הכי מעט באליפות, רק 14.3 פעמים בממוצע פר ערב וסיימו במקום השני מהסוף בשיעור הדיוק עם 24.6%.

נמשיך. כדי שנוכל לרוץ ולא להסתמך מדי פוזשן על התקפה עומדת, יצירתית ככל שתהיה, שכל היריבות כבר מכירות היטב, ניסינו לרוץ יותר. אבל לשם כך צריך לשלוט בכדורים החוזרים וגם בפרמטר הזה מוצאת את עצמה ישראל לפני אחרונה, עם 27.3 ריבאונדים למשחק.

מתקדמים. את ישראל החזיק על הגב בשני המשחקים האחרונים החבר ריצ'רד האוול, שזכה באזרחות בהליך מזורז להדהים, הודות לכושר השכנוע של פיני גרשון באותה פגישה מפורסמת עם השר דרעי בתחילת השנה. הסנטר של הפועל י-ם בהחלט הפתיע לטובה ביכולות, בטכניקה וברוח הלחימה, אלא שאת כל אלה הוא למד בתיכון ג'וזף ווילר ליד אטלנטה, ג'ורג'יה ובאוניברסיטת NC STATE. מעבר לזה, כלל לא בטוח שהאוול יהיה חלק מהנבחרת באליפות אירופה הבאה.

ועוד משהו חשוב: בשנים האחרונות שמעתי מלפחות חמישה אנשי כדורסל בכירים כאן את אותו המשפט, מילה במילה: "למאמן הישראלי יש יתרון טקטי על הקולגות שלו בעולם". זה כבר שילוב של אגו מנופח, חצאי אמיתות והבלים גמורים. אנחנו אולי חושבים שהמצאנו את הגלגל עם הגנות מתחלפות ושאר התחכמויות שמונחלות לשחקנים שלנו כבר בנבחרות הצעירות, אך מה זה מלמד אותם פרט לכך שהם לא חייבים להתאמץ בהגנה אישית? מאמנים זה באמת אחלה, אבל כדורסל מנצחים ש-ח-ק-נ-י-ם! והשחקן הישראלי לוקה באתלטיות, בעבודת הרגליים, ובקליעה, ולא מאתמול.

אפשר להתווכח אם כל הבעיות האלה נובעות מרמת האימון בילדים ובנוער, מדגש היתר ששמים בארץ על זכייה בטורנירים קיקיוניים עד גיל 12 במקום בשיפור היסודות, או שמא מהחוק הרוסי שדואג לפרנסה מובטחת לא על סמך מה שאנחנו יודעים לעשות עם הכדור הכתום, אלא בעיקר בזכות התעודה הכחולה. כך או כך (או כך), המצב רע.

מהבחינה הזאת, יכול להיות שדווקא טוב שלא עלינו לשמינית הגמר. כי כעת אפשר סוף-סוף לחשוב ברצינות על הפתרון: הבאת מאמן זר. כוונתי אינה בהכרח לאיש שיירש את אדלשטיין בבוגרת (אם כי גם זו אפשרות שראוי לשקול), אלא לנבחרות הצעירות. אלה זקוקות בעשור הקרוב למעין מנטור מנוסה, אחד שלא חי בביצה שלנו ואינו חלק מהקליקה הידועה לשמצה. בפרפראזה על המשפט המפורסם ההוא, אורח לרגע חש כל פגע במגרש.