אני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי את אהובתי לשעבר, זה היה אי שם בתחילת שנות ה-90, חבר של אבא שלי השיג לנו כרטיסים לסדרת הפלייאוף המותחת נגד היריבה מאוסישקין - הפועל תל אביב.
זאת הפעם הראשונה בה נכנסתי בשערי האולם הביתי במלחה, הפעם הראשונה בה ראיתי את הפועל ירושלים, התאהבתי במבט ראשון. מאז ועד 2007 חווינו קשר אינטנסיבי, לא פספסתי משחק, אף ידיעה עיתון, הייתי צמא לכל פיסת מידע, קטנה כגדולה, הקרבתי למענה. את אותו הטיול השנתי המפורסם של כיתה ט' לצפון, בו חבריי השתכרו וננזפו, התנשקו והתאהבו, אני לא זוכר. אמנם הייתי בצפון, אך לא איתם, הייתי בכפר בלום בעוד משחק ליגה זוטר. זאת הייתה אהבת אמת.
נוסעים להפסיד ביד אליהו
אין ספור פעמים עשיתי את דרכי בערב "משחק העונה" להיכל הספורט שנקרא אז יד-אליהו, כדי ללוות את אהובתי ולעמוד לצידה במלחמה נגד היריבה האמיתית מכבי תל אביב, הקבוצה של המדינה בשבילכם.
בכל פעם שעלינו על כביש מספר 1 באוטובוס שארגן משה אסולין ז"ל לכיוון מדינת תל אביב, הייתי מתמלא תקווה. אמרתי לעצמי, היום זה קורה, היום אנחנו מנצחים סופסוף, היום שוברים את ההגמוניה, היום נסיים את הסאגה המביכה.
כל הדרך דיברנו על השחקנים החדשים והישנים, דמיינו איך הם מתעלים ומתעללים ביריבה הצהובה הממסדית. אולם, את ההרגשה בדרך חזרה אני לא יכול לתאר. את האכזבה, את שברון הלב שחוויתי בכל פעם מחדש, אני מתקשה להעלות על הכתב, אני זוכר בעיקר את השקט ששרר כאילו לאחר קרב, גם אוויר ההרים במעלה שער הגיא כבר לא היה צלול כיין.
מיד אחרי כל הפסד הייתי מקבל טלפון מאבא שלי - הוא ניסה לנחם, אך זה בדרך כלל נגמר בטריקת טלפון מהירה. אני הייתי "בוכה" על השופטים ועל זה "ששימון מאפיונר" והוא בקור רוח היה אומר: "יונתן, אתם לוזרים". קיבלתי את דעתו כמעט בהכנעה. מה שכמובן לא מנע ממני לענות את עצמי מלנסוע שוב בשנה הבאה.
דני קליין צדק
היום בערב (אתמול) משחקת הפועל י-ם בהיכל נוקיה. אני לא הולך. ולא בגלל שמשה אסולין נפטר ואין הסעה, או בגלל מחירי הדלק. נהפוך הוא. היום אני גר בתל אביב ואני במרחק הליכה, אפילו כרטיס אם אני רוצה יש.
דני קליין התראיין בשבוע שעבר ואמר שהוא יודע שהרבה אוהדים נטשו את הקבוצה אחרי אותו מפח נפש בגמר הפיינל פור של 2007. אחרי אותם שריקות שיצאו מהמשרוקית של סמי בכר ופילחו את ליבם של האוהדים, פלחו את אותו הלב שבלעדיו לא ניתן עוד לאהוב. דני אמר וצדק.
הוא שכח שגם אחרי אותו גמר באה לה פרשת פנאן, שגרמה לי להתחנן לאבי לחזור בו מאותם קריאות "אתם לוזרים", אשר השתיקו אותי ואת תלונתיי. הוא לא חזר בו, ונראה שגם אני לא אחזור, להיכל.
רוחות השינוי לא הגיעו לדרום תל אביב
היום אנחנו עדים למאות אלפים משכנינו אשר פוקדים באדיקות, בלהיטות, את כיכרות העיר שלהם. צמאים לשינוי פוליטי וחברתי. אך אצלנו כיכר העיר ריקה. אנחנו יושבים ומבטים מהצד, באזלת יד. מביטים איך הזקנים מתים עניים, והעניים יותר עניים, והעשירים רק מתעשרים, איך מעלים את שכר הבכירים ובאותה נשימה מקצצים בתקציבים, איך ההסתדרות נלחמת בשביל הנמלים אבל לא בשביל העובדים. איך הפריטו את המדינה בחמישה שקלים ושחקו לנו את מעמד הפועלים. אנחנו יושבים בבית אדישים.
אני מבין היום שאבא שלי, שגדל בארה"ב של שנות השישים – ארצות הברית של חלומות ומהפכות לא התכוון ללוזר במובן הספורטיבי, אלא ללוזר במובן הרחב. הוא רואה לנגד עיניו איך דור צעיר עומד מנגד ומסתכל גם אם לעיתים ברגש או בעצב, איך מפעל קטן, כמעט של איש אחד, מתרסק לו בשקט.
גם אחרי שעות של צפייה במפגינים, בטריפולי, טוניסיה וקהיר, גם עם עוד קצת תבונה ומוסר השכל עוד לא מצאתי את הכוחות להפגין. גם אני אשאר מתוסכל ואדיש ולא אפקוד הערב את כיכר העיר בשכונת יד-אליהו, אצפה מהצד איך אהובתי האדומה, נציגת הפועלים מהבירה מובסת על ידי לגיון הזרים ששלחה המדינה.
גם היום קמתי לבוקר של משחק עונה. רק היום ההרגשה היא שונה.