אחד ההבדלים המשמעותיים, אם לא המשמעותי מכולם, בין הטורנירים הבינלאומיים בכדורגל לאלה של הכדורסל, הוא הקהל. המונדיאל והיורו, מכניסים את אוהדי המדינות המשתתפות בהם לטירוף מערכות, ואנשים מוכנים להוציא את מיטב כספם ולהשקיע את זמנם, רק כדי להיות חלק מההיסטוריה, ההיסטריה וכל מה שמסביב.
בכדורסל, ההתעניינות הייתה בדרך כלל מנת חלקה של הנבחרת המארחת – הדוגמה הרלוונטית ביותר היא אליפות אירופה ב-2013, אז בשלב הבתים ראינו אולמות מלאים בצבע ירוק בוהק רק במשחקיה של סלובניה, בעוד בחלק מהמשחקים, כולל אלה של נבחרת ישראל, פחות מ-1,000 אוהדים עיטרו את היציעים של מפעל הכדורסל היוקרתי ביותר ביבשת.
לכן, זה היה מפתיע, ומאוד מרענן, לראות המונים בצבע כחול ולבן נוהרים אל אליפות העולם בספרד ב-2014, כדי לתמוך ב-12 שחקנים, בהופעת הבכורה של פינלנד באחד מאירועי הקצה של הכדורסל העולמי. 7,000 אוהדים מפינלנד, צבעו את המונדובאסקט באווירה לא מוכרת, אבל נעימה במיוחד – פינלנד נתנה פייט יפה, ולמרות שניצחה רק משחק אחד, וסיימה במקום ה-22 מתוך 24 נבחרות, האוהדים שלה סיפקו חוויה שלא תישכח מהר כל כך.
גם ביורובאסקט הקרוב, נזכה לראות את אוהדי פינלנד ביציעים, ובהשראתם קמו להם מתחרים – אוהדי נבחרת אסטוניה. לראשונה, אליפות אירופה תשוחק בארבע מדינות ותכלול 24 נבחרות, מה שהעניק סיכוי גם לנבחרות קצת פחות מוכרות, לשכשך את רגליהן עם האימפריות האירופיות.
אחת מהן היא אסטוניה, שחוזרת ליורובאסקט אחרי 14 שנה – ובהתאם לכך, ההיערכות, יוצאת דופן. כל עשרים אלף הכרטיסים שהוצאו עבור האוהדים האסטונים, נמכרו, כמעט מיידית. ההערכות הן ש-6,000 צופים ילוו את הנבחרת בכל משחק, וזאת גם בעקבות העובדה שהדרך מטאלין, בירת אסטוניה, לריגה בלטביה, שם תקיים את משחקיה, אורכה קצת פחות מ-300 ק"מ – בדיוק מה שפיב"א ניסתה להשיג, עם חלוקת השלב המוקדם למספר מוקדים ביבשת.
התכנונים המוקדמים מצביעים על חגיגה גדולה. אוהל אוהדים, מעין סוג של "fan zone" מאולתר, יוקם ע"י ההתאחדות האסטונית במרכז ריגה, בעלות של 100 אלף יורו, כדי להעניק גם לאלה שלא השיגו כרטיסים, את האפשרות להיות חלק מהאירוע. כ-1,500 בני אדם יוכלו להיות בתוך האוהל בכל זמן נתון, כאשר המשחקים מהבית האסטוני, בית ד', יוקרנו על מסך ענק.
בכלל, באסטוניה, המדינה הבלטית הקטנה ביותר, שאוכלוסייתה היא 1.3 מיליון בני אדם, חרטו על דגלם את הקשר הישיר בין הנבחרת לאוהדים – את הסגל הסופי פירסם המאמן טיט סוק, השחקן הגדול בתולדות אסטוניה, באולם מופעים מרכזי בטאלין, וזאת לאחר שהנבחרת יחד עם האוהדים שהגיעו, צפו בסרט קומי ביחד, כדי ל"הירגע" לפני היורובאסקט.
לאחר מכן ניתנה שעה לצילומים וחתימות מטעם שחקני הנבחרת, הזדמנות אחרונה להתחכך עם הכוכבים המקומיים. אל אותו אולם, מוזמנים האוהדים האסטונים במהלך האליפות, כדי לצפות בטורניר ביחד, בקולקטיב, כדי לדחוף את הנבחרת קדימה, בכלל, אסטוניה כולה נמצאת בשגעון היורו – מוספים מיוחדים בעיתונים, שירים שנכתבו, מאמרים, בלוגים, וכמובן מבט מקיף על היריבות.
בעוד האוהדים האסטונים נדמה שיכולים לתת פייט לתצוגה של האוהדים מפינלנד, בכל הנוגע לכדורסל – ההבדלים גדולים. הנבחרת האסטונית מגיעה לאליפות בפעם השלישית בלבד מאז התפרקות ברה"מ, כאשר הזכרונות המתוקים מגיעים אי שם ל-1993, אז סרגיי בבנקו, ממכבי רמת גן, הוביל את אסטוניה למקום השישי, אחרי הדחה ברבע הגמר ע"י רוסיה.
ב-2001, אז הנבחרת הייתה בפעם האחרונה בטורניר, היא סיימה לא ניצחון ובמקום ה-14, וגם בטורניר הזה, שאיפותיה, נוכח הסגל, צריכות להיות צנועות – שני שחקנים בלבד שמשחקים מחוץ לאסטוניה, קריסטיאן קאנגור, שידע ימים יפים בליגה האיטלקית, וסים סאנדר ונה, מז'לגיריס קובנה, שלא קיבל הרבה דקות משחק השנה. במשחק ההכנה מול ישראל, ראינו שמדובר בנבחרת ללא משחק פנים כמעט, שתלויה בעיקר בקליעה שלה, וכשזה לא עובד, זה עלול להסתיים בתבוסות כואבות.
עדיין, בכל הנוגע לאסטוניה, הצבע שתביא לאליפות חשוב כנראה יותר מהתוצאות שלה – אליפות אירופה בכדורסל חייבת להפוך לחגיגה, ולא רק החל מהשלבים הסופיים. התהליך שהחל עם פינלנד, ויימשך עם אסטוניה, צריך לסחוף אחריו את היבשת לכולה, ולהוות קריאת השכמה לאוהדים ממדינות הכדורסל המבוססות, שמקומם בטורניר מובטח בדרך כלל. אולי שכחו, גם כאן בישראל, שדחיפת הנבחרת מצידי הפרקט, בטורניר שכזה, נותנת זריקת אנרגיה, שקשה להפריז בחשיבותה. בתודעה הישראלית ובכלל, היורובאסקט לא יכול להיחשב כעוד אירוע, אלא כ-האירוע בה' הידיעה, ואסור לקחת אותו כמובן מאליו – אחרת אסטוניה ופינלנד, עוד עשויות לעקוף אותך בסיבוב.
