כשאתה צעיר קשה לך לפעמים להבין את הנחת היסוד הקובעת שיש קבוצות טובות יותר מקבוצות אחרות. הרי בסופו של דבר, אתה אומר לעצמך, כל משחק מתחיל באפס אפס. אז איך יכול להיות שיש קבוצה פייבוריטית? וגם אם יש לה שחקנים טובים, נניח מראדונה או ג'ורדן, האם הם לבדם מספיקים על מנת לתת לקבוצה שלהם יתרון כל כך משמעותי, שקובע מראש את יחסי הכוחות?
אבל אתה מתבגר, ומבין שלפעמים אוסף מסוים של פרטים בתוך שדה מוגדר פשוט עדיף על אוסף אחר. בסוציולוגיה קראו לזה פעם פונקציונאליזם. בספורט קוראים לזה היום ברצלונה.
האירוניה של דיויד בלו
התוצאה בסוף, 71-57, מטעה. מכבי הייתה עדיפה ברבע הראשון והשלישי, בארסה התעוררה בשני וריסקה ברביעי. אמנם קטונתי מלבקר את אחד המאמנים הכי טובים באירופה, ונכס עצום לצהובים בשנים האחרונים, אבל כנראה שבלאט היה יכול לנהל את המשחק קצת יותר טוב.
ההרפתקה של בורשטיין בחמישייה הסתיימה די מהר, ההצבה של שאייר בדקות המכריעות לא הצליחה וגם השילוב של פאפאלוקאס לא התאים מול ההתקפה הקטאלונית. סופו פתח ברעל אבל כבה אחרי שתי דקות ושתי עבירות, ומשם הדרך לשליטה בצבע ולחגיגה של ואסקז על הראש של הנדריקס הייתה סלולה. דווין סמית, השחקן היחיד במכבי שיודע לעשות הגנה, לא שותף מספיק, וגם בליאור אליהו היה אפשר להשתמש יותר.
וחוץ מזה, בחוברת שחולקה לאוהדי מכבי לפני המשחק נראה דיויד בלו לבוש כג'יימס בונד עם הכיתוב המחייב: "האיש בעל ידי הזהב". אותו בלו סיים את המשחק עם 0/7 מהשדה ושני איבודים.
נוקיה בואכה קאמפ נואו
אז אפילו גלעד שליט הגיע למשחק שסומן כמבחן הכי חשוב של מכבי העונה, אבל האוהדים בהיכל כנראה לא למדו ממנו כלום על חשיבות התקווה והאופטימיות. דיברו על סף 60 הנקודות שצריך לקלוע נגד ברצלונה כדי לנצח, ציינו את נבארו הפצוע, עשו כבוד לאידסון הנרגש והאדירו את פסקואל הגאון – אבל אף אחד לא לקח בחשבון את הביתיות. שפעלה דווקא לזכות האורחים, מסתבר: עם קהל שמורכב מאנשים שראו יותר פעמים את מסי בגודל אמיתי מאשר את יוגב אוחיון בטלוויזיה, אי אפשר באמת לצפות לעידוד נורמלי.
הכרוז התחנן, פניני מתח איברים מהספסל ואפילו שמעון מזרחי הרים מדי פעם מבט זעוף למנויים שלו, אבל כלום. הקהל של מכבי בשלו. קצת פחות מ-3 דקות לפני הסיום, והיציעים מתחילים להתרוקן. הם לא שמעו שגם ההפרש חשוב, אבל מצד שני זה גם לא מעניין אותם. כנראה בדיוק התחיל משחק של ברצלונה בטלוויזיה.