כל חיי אני אוהד של מכבי תל אביב, ונדמה לי שראיתי כבר הכל. ניצחונות בשנייה האחרונה, מהפכים בלתי אפשריים, נס זלגיריס. בעצם, מה לא? גם נס מילאנו, הראשון, היה אחד הבלתי נתפסים. אבל מה שקרה אתמול, מול צסק"א? זה כבר באמת עובר כל גבול.
19 שניות לסוף, ארבע נקודות יתרון לרוסים והכל שחור. ואז, כמו באגדות, מכבי הגיחה לעוד אחד מהסיפורים שאזכור כל חיי. נס מילאנו 2 תקראו לזה. קשה לזכור מה היה שם בדיוק, אבל התחושה הייתה כמו לאחר הסל ההוא של דרק. הקהל היה באקסטזה, האוהדים התעלפו ואנשים איבדו שפיותם לדעת - כמו כותב שורות אלה. כמעט השלמנו עם סופ"ש מדכא במילאנו, אבל אז מכבי עשתה את זה שוב.
ומה אפשר לומר על האולם הזה? רק לפני כחודש היינו שם, במשחק חוץ, נגד כל הסיכויים. 12 אלף אוהדי מילאנו בטירוף לקראת אירוח הפיינל פור, שמענו על היורוליג ועל השופטים שלא יתנו לרע מכל עבורם להתרחש. ואז הגיע המהפך המשוגע ההוא ("נס מילאנו 1") והרגשנו כאילו זה השיא.
מסתבר שטעינו...
סל הניצחון של רייס היה אחד הרגעים שבשבילו אני אוהד ספורט בכלל ומכבי בפרט. הכל היה מוכן, התפאורה היתה נהדרת, המוני אוהדי מכבי צבעו את האולם לקראת חצי הגמר מול האריה הרוסי. במשחק עצמו, אעפס, שום דבר לא התחבר. איבודי הכדור היו מרגיזים, השלשות התגלגלו על הטבעת ויצאו ופיגור בן 15 הנקודות, דקה לסיום הרבע השלישי, נראה היה די בלתי אפשרי.
אבל כנראה שלדייויד בלאט ולמכבי של העונה המונח הזה, "בלתי אפשרי", לא נמצא בלקסיקון. ריאל בגמר? האמת היא שזה כבר זניח. הערב הזה, של חצי הגמר, ייזכר לעד כפלא ספורטיבי ואורגזמה של אוהד מושבע. בכל מקרה, סוף השבוע הזה במילאנו הולך להיות חלום, שהלוואי שלא אתעורר ממנו.