רכבת ההרים עליה רכבה מכבי ת"א אמש (חמישי) גרמה לסחרחורת לכל באי ההיכל, מהנוכחים/נפקדים על הפרקט עד אחרון האוהדים. בחיפושיו אחרי ההרכב שראוי ללבוש את הגופיה הצהובה, איינרס בגאצקיס כמאמן רביעי העונה נתקל בשחקנים שכל אחד מהם כבר סוחב שק של שרצים על גבו כתוצאה מתלאות העונה. כל מהלך אלמנטרי במשחק נתקל בקושי, הססנות וספקנות שנובעת מתסכולי העבר.
די לשמוע את ההתבטאויות של שחקני מכבי ת"א (ואם אין להם שום דבר חיובי להגיד, אז אולי מספיק לתת להם לדבר בכלל) כדי להבין שמדובר בקבוצה שחיה בתסכול בעקבות היחס בין ציפיות למציאות. היחסים המתוחים וההיתקלויות בין השחקנים כפי שנחשפנו אליהן בתקשורת (איך לעזאזל אירועים מתוך אימון הקבוצה מגיעים לתקשורת כ"כ מהר?) הן פועל יוצא של תסכול, לחץ ותחרותיות. אני לא מתרגש מהדברים האלה, בדרך כלל מקרים כאלו ערב לפני משחק מצביעים על אכפתיות ומחויבות למצב הקבוצה ומובילים לגישה טובה במשחק הקרוב.
האור בקצה המנהרה
הקהל האדיר, שממשיך למלא את ההיכל למרות התוצאות האחרונות, הוא הנכס הגדול ביותר של מכבי ת"א. גם הקהל היה נבוך כמו הקבוצה שלו בסוף הרבע השלישי ושרק בוז צורם לשחקניו. אך מפתיחת הרבע הרביעי הקהל התגייס לטובת הקבוצה שלו, וברגעיה הקשים ביותר העונה, הוא היה שם עבורה ודחף אותה בגדול למהפך וניצחון.
פתיחת המשחק היא המשך ישיר לאימון המדובר מאמש. מכבי ת"א שלחה מסר של אגרסיביות ותוקפנות בכך ששחקניה הקריבו 13 עבירות שלא אפשרו סל קל אחד. הצהובים עדיין מובילים את היורוליג באיבודי כדור, אך רבע ראשון מצוין, ומחצית עם איבוד כדור אחד בלבד (שהגיע לאחר 16 דקות משחק), היו סימן לבאות. מכבי ת"א איבדה 10 כדורים במשחק אמש, מספר השקול לקבוצה הטובה במפעל בתחום (פנאתינאיקוס עם 10.3).
בפתיחת הרבע הרביעי ואחרי רבע שלישי מזוויע בצהוב, דרושפאקה סגרה ריצת 14:38 ועלתה ליתרון 67:74 משלשה מתסכלת של לוק הרנגודי, שהגיעה אחרי 3 כדורים חוזרים באותה התקפה! בשיא המשבר, כשהיא בתקופת שפל, ידעה מכבי ת"א להתעשת. בגאצקיס דבק בהרכב אחד כמעט לכל אורך הרבע המכריע, בו מכבי הראתה אופי ונחישות שהביאו לה את הניצחון. שרשרת הטעויות בסיום היא בעיקר תוצאה של לחץ אדיר שהצטבר מרצף ההפסדים ביורוליג, לצד הניצחונות הדחוקים והלא משכנעים בזירה המקומית. נקודה קטנה אחת יכולה לתת מעט שקט וביטחון לזמן קצר. יחי ההבדל הקטן/גדול.
ומילה על סוני ווימס. אחרי תקופת נפל, ווימס חזר להיות המנהיג של מכבי ת"א. הוא פתח את המשחק מצויין וסיים אותו כאחראי על המהפך הצהוב. מאסיסט שלו לשלשה של סילי, דרך חדירה אגרסיבית ועד לשלשה שקבעה 84:93 והיתה צריכה לסגור את המשחק הרבה לפני סופו המתוח.
הרכבת שבאה ממול
דרושפאקה הגיעה להיכל אחרי רצף משחקים אינטנסיבי, כמעט בלתי אפשרי. אולי זו הסיבה שהטורקים זרקו אמש 20 (!) זריקות לסל יותר ממכבי ת"א (ששוב כשלה בריבאונד וסבלה מנחיתות של 21:6 בכדורים החוזרים בהתקפה ו-10:5 באיבודי הכדור), ועדיין לא הצליחו לנצח... מדהים.
מכבי ת"א חוטאת בחטא היוהרה בכל פעם שהיא מרגישה נוחות מסוימת. הקריסה הקולוסאלית ברבע השלישי היא תוצאה ישירה של זחיחות, שאננות וזלזול. הפעם הצהובים יצאו עם ניצחון ונזקקו לאלילת המזל במשחק שכבר היה להם ביד.
גל מקל וסילבן לנדסברג הם הישראלים היחידים ששיחקו אמש (יסלח לי גיא פניני ששיחק פחות מ-3 דקות) והם שיחקו טוב. גם ברבע שלישי קטסטרופלי בו תופקד אנדרו גאודלוק כרכז, מקל שהיה מצוין במחצית הראשונה לא נזעק להחליפו. התוצאה היא שאין בעל בית, אין שליטה, הרכב זחוח ורכרוכי = ריצת 14:38.
אני לא מנסה להיתמם, הניצחון במשחק הזה הוא מעל לכל, ולטובת הניצחון אין זה משנה מי מהדרכונים משחק. לטובתה של מכבי ת"א, כדאי שבגאצקיס ימצא את הדרך להגיע לישראלים שלו, אחרת הוא יאבד את התואר הראשון שלו כבר באמצע פברואר.
