בשלב הזה של העונה, מכבי ת"א כבר היתה צריכה להיות מאומנת ומתורגלת ברמה כזו שבה התפוקה והיעילות בהרכבים השונים אותם היא יכולה להציב ברורים למאמן ולשחקנים. כרגע היא נראית בדיוק כפי שאפשר לצפות מקבוצה אותה מאמן המאמן הרביעי באתה העונה, כזו שמחפשת את דרכה ובישורת האחרונה של העונה האירופית, עדיין מנסה ללמוד על עצמה ככלל וכל שחקניה כפרט ממשחק למשחק.
מכבי ת"א פגשה במדריד קבוצה מנומנמת, שהגיעה עם ביטחון יתר לגבי סיכוייה לנצח את הקבוצה שמדורגת במקום ה-14 במפעל. ריאל למדה במשחק הזה על בשרה שקבוצה גדולה, ככל שתהיה, לא תמיד יכולה להתניע מחדש תוך כדי משחק ולהכריע משחקים מפני שמצב של שינה עמוקה גם דורש התאוששות ממושכת. מספר מצומצם של דקות טובות ושני מהלכים גדולים של סרחיו יול במשחק חלש (5 מ-16 מהשדה), עם עזרה נדיבה של מחלת איבודי הכדור הצהובה (18 כאלה), הספיקו לה לגרד ניצחון ולגרום למכבי ת"א להרגיש עוד פיספוס בעונה שמתפתחת לפיספוס אחד גדול. ובכלל, המשחקים המפוספסים הללו הם חרב פיפיות שכן תחושת ההחמצה מלווה אותך ופועלת לרעתך במשחק הבא.
יותר מדי סימני שאלה
בניית קבוצה בד"כ מתחילה מעמדות הרכז והסנטר, וכאשר הסנטר המוביל כיום הוא הסנטר המחליף במקור, ורכז, שהוא המאמן ובעל הבית על הפרקט, כזה שמקובל ומוסכם בקבוצה, עדיין אין, אזי מכבי חסרה יציבות וזה בא לידי ביטוי בעיקר בדקות המפתח והלחץ במהלך המשחקים. כאשר 2:32 לסיום המשחק מכבי בוחרת באנדרו גאודלוק כרכז ולא ככזה שיוציא לפועל בדקות ההכרעה, קשה לצפות למשחק מאורגן, מתוכנן וחשוב מכל, בשליטה. התוצאה? ווימס וגאודלוק מתחילים את ההתקפה במקום להיות המוציאים לפועל שהקבוצה עובדת עבורם, ו-ויקטור ראד הופך לרכז ומאבד את הכדור המכריע ואת המשחק ברגע שעבר את קו מחצית המגרש, 55 שניות לסיום.
עמדה מספר 4 במכבי ת"א היא תעלומה שמורכבת משני שחקנים שעברו פציעות (סמית' ומילר), שיכולתם וכושרם הנוכחי אינו וברור, ומכיוון ששניהם אינם רשומים למשחקי הליגה, התשובה ניתנת במשחקי היורוליג בלבד, משחקים שבהם כבר אין דרך חזרה.
גם באמצע ינואר, ובתקופתו של המאמן הרביעי, הציוות גאודלוק-את-ווימס אינו מוכיח את עצמו. את המחצית השניה הם פתחו ובפיגור 37:36 נפצע גאודלוק והוחלף ע"י יוגב אוחיון. מכאן מכבי ת"א רצה ליתרון הדו-ספרתי הראשון והאחרון שלה במשחק, 53:43, 3:30 לסיום הרבע השלישי. לאחר מכן אוחיון הוחלף בגאודלוק וריאל רצה 3:13 ל-53:56 בסוף הרבע השלישי.
עבור מאמן זה בהחלט יתרון לשחק עם שלושה מוליכי כדור, אך הדבר דורש תאום ורמת אימון שאי אפשר לבקש מאיינרס בגצקיס בזמן הקצר בו הוא נמצא בקבוצה. מכאן נפגע משחק הריצה והמעבר שכ"כ קריטיים לגארדים המוכשרים בצהוב, נפגעת רמת קבלת ההחלטות על הפרקט ונפגעת יכולתו של המאמן, שצריך להנהיג ולשלוט בנעשה מעבר לקווים. למאמן רביעי בתקופה הזו, לו יש זמן אימון והכנה מצומצם, היעדר התמקדות בהיררכיה ובבעל בית ברור לו ניתנת הלגיטימציה לנהל את הקבוצה שקולה להתפזרות מוחלטת בסגל השחקנים.
בגצקיס חייב לגבש מדיניות. אם גל מקל הוא איש אמונו, לפחות המשחקי הליגה, אז איך הוא לא זוכה לדקת משחק אחת דווקא אחרי משחק טוב באילת? הלוא המחשבה שלא לרשום את קולטון אייברסון לאותו משחק נבעה בעיקר מהרצון למנף את היכולת הלא רעה שהפגין מאיק צירבס במשחק נגד דרושפאקה, וזו מחשבה שאפשר בהחלט לקבל לנוכח יכולתו של הסנטר הגרמני. אם כך, במה שונה גורלו של גל מקל.
אין לי דבר וחצי דבר נגד שילובו של יוגב אוחיון, הוא ראוי להיות גם הרכז הראשון במכבי ת"א. מדהימה בעיני לא פחות יכולתו לצאת מהקפאה עמוקה ולשחק נהדר בדקות בהן היה על הפרקט, אבל למה הוא לא היה על הפרקט בדקות בהן היה צריך עושה משחק שחושב קודם "קבוצה" ואח"כ על עצמו? זו קבוצה במאבדת יתרונות מבטיחים בסיטונות, גם בגלל העובדה שאין לה רכז בעל לגיטימציה וסמכות.
שלב ההחלטות
מכבי ת"א עומדת עם הגב לקיר במסגרת היורוליג ובעונה כולה. עונה של השקעה אדירה עומדת בפני ירידה לטמיון כאשר, עדיין אין זהות והיררכיה ברורה. בפתח עומדים שלושה משחקי יורוליג (הכוכב האדום, אולי הקבוצה המרגשת של המפעל, גלאטאסריי בחוץ וקאזאן בבית), כאשר הפסד אחד יכול להיות לגמור את הסיכוי להגיע להצלבה לא נעימה מול אריות המפעל.
במקביל, הליגה הישראלית מזמנת למכבי ת"א משחקי חוץ בחולון, ודרבי בהיכל, כאשר פיינל פור הגביע מעבר לפינה. בסגל השחקנים הנוכחי, מכבי ת"א פייבוריטית על הנייר בכל אחד מהמשחקים הללו, אך בפועל וביכולתה הנוכחית, זו לא תהיה הפתעה אם תמעד, או נכון יותר לומר שביכולתה הנוכחית ובבריאותה הקבוצתית והמנטלית, זכייה בגביע המדינה היא בחלט הישג מפתיע ומשמעותי שיש להעריך.
