צריך להודות על האמת. במשחק אומרים ש"משחקים כאלה צריך לנצח, טוב שככה זה נגמר, העיקר התוצאה", אבל מלבד היותם כפסע מהבטחת מקום בהצלבה, לצהובים יש המון סיבות שעשויות להדיר שינה מעיניהם.
סיפור הרבע הרביעי חזר על עצמו פעם נוספת, כשהפעם האורחים ניצחו 13:18. זה היה המשחק שלישי ברציפות שאלופת אירופה לא מתפקדת בעשר הדקות האחרונות. בברצלונה זה נגמר ב-25:18, בבלגרד ב-35:17 (משחקי חוץ, אבל זה לא סיבה להתפרקות) ואנחנו זוכרים גם את רבעי ההכרעה הלא טובים נגד בארסה בבית ואפילו נגד אלבה ברלין ופאו.
פעם נוספת הוכח שאלופת אירופה מתקשה להתמודד כשמשחקים איתה באגרסיביות ובפיזיות, כמו שנהוג ברוב הליגות באירופה, אך יש גם שתי נקודות מעודדות: ברבע האחרון הצהובים היו עם 6 מ-8 מקו העונשין, נתון שמראה שהם גם הלכו לקו וגם קלעו ממנו, ובנוסף העבודה שידעו לייצר נקודות במגרש פתוח, מה שעזר לפתוח פער דו ספרתי ולמנוע סיכוי להפסד ביתי נוסף, כמו במשחק נגד אלבה ברלין למשל – שם מכבי לא הצליחה לייצר נקודות במתפרצות וירדה מנוצחת.
הליטאים משחקים עם שני רכזים "רוקי'ס", משהו שבימי עבר מכבי הייתה מנצלת, מתנפלת ומפרקת. עבור וויל צ'רי זו עונה ראשונה באירופה, אך מי שהרשים במיוחד הוא הליטאי הצעיר, לוקאס לקאביצ'יוס (13 נקודות, 6 אסיסטים) בוגר נבחרת העתודה, ששיחק הקיץ נגד הנבחרת המקבילה של ישראל – וקלע 16 נקודות באותו משחק – מה שמביא לשאלה: מתי אנחנו נזכה לראות בוגר נבחרת עתודה משחק במפעל אירופי?
במבט לעתיד, בוא נקווה שהמשחק של מכבי נגד ירושלים ביום שני יהיה מרגש וברמה אחרת, למרות שהוא לא קובע כלום, וזה לפני היציאה למבחן הגדול נגד ריאל מדריד – משחק אליו הצהובים יצטרכו להגיע בגישה אחרת מאשר למשחק בברצלונה.
