במצב מנטלי לא קל, מסיבות מובנות כמו הירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ההפסד הכואב בירושלים והנפילה לבית על גבול הליגה האדריאטית בואכה VTB, קשה לבוא בטענות למכבי תל אביב. כשהראש כבר במשחק הקריטי ברבע גמר הגביע, בחוץ מול מכבי חיפה במוצאי שבת, רק בית עם יריבות בעלות שם סקסי כמו ולנסיה, אלבה, בילבאו היה יכול להעיר את המערכת, אבל במבנה היורוקאפ, אתה אמור לפגוש אותן רק בשלבי ההכרעה כשעוברים לנוק-אאוט.
אבל מה בכל אופן ז'אן טבק יכול לקחת מהניצחון על לובליאנה? שברייאן רנדל חוזר לעניינים, וזו חתיכה חשובה מאוד בפאזל של מכבי תל אביב, שטרבור אמבקווה שנוטים להמעיט בערכו מסוגל לייצר דאבל-דאבל בכל ערב, נגד כל יריבה. משום מה, כששחקן אחר מסיים משחק עם דאבל-דאבל כולם יוצאים מגדרם, אבל כשאמבקווה, שטרם מצא את מקומו בקבוצה, עושה את זה - נשאלת השאלה למה הוא לא עושה זאת כל ערב. בריבאונד הוא תמיד יכול להגיע למספרים הנחוצים, וגם בהתקפה, עם כח אש בדמות רוצ'סטי, לנדסברג וסמית' הוא יכול לסיים ערב-ערב בדו ספרתי.
לובליאנה, שם גדול בעבר שירד מנכסיו, הציגה סגנון משחק שונה ממה שמכבי ת"א התרגלה בשבועות האחרונים בליגה, בעצם מאז שהסתיים שלב הבתים ביורוליג. קבוצה נטולת כשרון אבל ממושמעת, שמחזיקה המון בכדור, דוגלת בהתקפות ארוכות וזזה ללא הכדור. ולמה זה חשוב? כי אחד הדברים הנדרשים מקבוצה עם שאיפות כמו הצהובים זה לדעת לשחק נגד כל סגנון ולעצור אותו, ובנוסף, כשלא הכל הולך כמו בפתיחות הרצחניות של מכבי במשחקים האחרונים, לדעת לשנות את המשחק ולהגיב להתפתחויות.
אבל מה בכל אופן ז'אן טבק יכול לקחת מהניצחון על לובליאנה? שברייאן רנדל חוזר לעניינים, וזו חתיכה חשובה מאוד בפאזל של מכבי תל אביב, שטרבור אמבקווה שנוטים להמעיט בערכו מסוגל לייצר דאבל-דאבל בכל ערב, נגד כל יריבה. משום מה, כששחקן אחר מסיים משחק עם דאבל-דאבל כולם יוצאים מגדרם, אבל כשאמבקווה, שטרם מצא את מקומו בקבוצה, עושה את זה - נשאלת השאלה למה הוא לא עושה זאת כל ערב. בריבאונד הוא תמיד יכול להגיע למספרים הנחוצים, וגם בהתקפה, עם כח אש בדמות רוצ'סטי, לנדסברג וסמית' הוא יכול לסיים ערב-ערב בדו ספרתי.
לובליאנה, שם גדול בעבר שירד מנכסיו, הציגה סגנון משחק שונה ממה שמכבי ת"א התרגלה בשבועות האחרונים בליגה, בעצם מאז שהסתיים שלב הבתים ביורוליג. קבוצה נטולת כשרון אבל ממושמעת, שמחזיקה המון בכדור, דוגלת בהתקפות ארוכות וזזה ללא הכדור. ולמה זה חשוב? כי אחד הדברים הנדרשים מקבוצה עם שאיפות כמו הצהובים זה לדעת לשחק נגד כל סגנון ולעצור אותו, ובנוסף, כשלא הכל הולך כמו בפתיחות הרצחניות של מכבי במשחקים האחרונים, לדעת לשנות את המשחק ולהגיב להתפתחויות.
די מפתיע שדווקא במשחק שבו זהות המנצחת לא הוטל לרגע בספק, אופייבו ואונואקו שיחקו יחד רק 11 דקות. בכלל, סוגיית ארינזה לא לגמרי ברורה. מה הסיבה שהוא עולה בחמישייה בכל משחק מחדש אם הוא לא חוזר יותר לפרקט?
מול לובליאנה, מכבי ביצעה את הבריחה שלה כאשר רוצ'סטי השתלט על המשחק, אבל שוב בלטה העובדה שהוא יוצר לעצמו מצבים ולא מפעיל את החברים. הרכז לא משחרר את הכדור במשחק המעבר אלא מחפש משחק של בין שניים עבורו, וזה גורם לשחקנים אחרים להיות פחות מעורבים. סגנון משחק זה מעקר את ג'ורדן פרמאר, שבעצמו אוהב לשחק רק כשהכדור בידיו, פה נדרשת החלטה אמיצה כי ברור שגם בגביע, נגד קבוצה אגרסיבית ולוחצת, יהיו שלבים שיידרשו שני מוליכי כדור.
מכבי, בעידן החדש תחת טבק, מנסה ללחוץ ולתת את הטון בהגנה, ומפתיע שדווקא מי ששמר מצוין בארנה את דונטה סמית', איתי שגב, לא שיחק מול הסלובנים – אחת הקבוצות הכי צעירות ביורוקאפ – שחלק משחקניה הם יריביו בנבחרת העתודה. גם כיוון ההתפתחות של דראגן בנדר לא ברור. היו משחקי ליגה בהם רנדל נעדר שהוא עלה בחמישייה, והפעם אחרי 2 דקות בגארבג' טיים הוא חזר לספסל.
במסגרת המשימות שנותרו לצהובים, עם פתיחת 2016, שני משחקי החוץ בחיפה ובנובוגרוד יכולים לשחרר לחץ עם כרטיס לחצי גמר הגביע ומקום כמעט ודאי בשלב הבא ביורוקאפ.