מכבי תל-אביב ופרטיזן בלגרד ייפגשו מחר (שבת) בהיכל נוקיה פעם נוספת, הפעם במסגרת הליגה האדריאטית, וזו הבשורה הטובה והבשורה הרעה גם יחד. טובה, כי אחרי משחק כל-כך משעמם קשה להאמין שמכה כזו תיפול עלינו פעמיים תוך 48 שעות. רעה, כי אם היא בכל תחזור - כמות הפיהוקים וצניחות העפעפיים ביציעים ומול הטלוויזיה תשבור שיאים חדשים.
האמת היא שההערכות המוקדמות עבדו הפעם. סופו ופקוביץ' הסתבכו בעבירות ולא השפיעו על המשחק יתר על המידה, פרטיזן בלגרד הראתה רוב הזמן עד כמה נמוך יכול אפילו הכדורסל הסרבי להגיע, ומכבי? ההתפתחויות סביבה לא עובדות לטובתה כרגע והן נמנו אחת לאחת עוד בכתבה שלפני המשחק.
גם הפעם הסתבכו הצהובים ברוטציות אין סופיות שבסיומן עדיין לא ברור כיצד תיראה הקבוצה בעוד חודש, שלא לדבר על השבוע הבא, אם השביתה ב-NBA אכן תסתיים וג'ורדן פארמר יעזוב.
עכשיו עסוקים במכבי בהרבה יותר מהדיבור על מי יחליף את פארמר (הרי יוחתם שחקן גם אם פאפאלוקאס ימשיך להצטיין). עכשיו עולות גם שאלות לגבי מעמדם בהיררכיה של דווין סמית' ושון ג'יימס, שעד לפני שבועיים נראו כמו יופי של חתיכות בתוך הפאזל.
אם ההצטמצמות של יוגב אוחיון וטל בורשטיין לרמה של 6 דקות לערב היתה צפויה, הרי שהנסיגה של סמית' היא נקודה שכדאי לדבר עליה. לכאורה, סמית' נמצא בעמדה עדיפה על פני גיא פניני, שעולה מהספסל בעוד הוא פותח בחמישייה. אבל בהתחשב בעובדה שלפניני יש 'קילינג אינסטינקט' שעובד מצויין בהיכל נוקיה ולנוכח הצטרפותו של קית' לנגפורד, קיים סיכוי סביר שכמות הדקות וההשפעה של סמית' ילכו ויפחתו בזמן הקרוב.
בתום שני משחקי יורוליג יש לו 3.5 נקודות ב-25% מהשדה וכל זה ב-24 דקות בממוצע ומבלי שהגיע אפילו פעם אחת לקו העונשין. זה לא סמית' הרגיל ואלו מספרים שלא יכולים להימשך מבחינת דייויד בלאט, ובמיוחד הגישה הלא אגרסיבית שסגנון המשחק של סמית' משדר.
רגע לפני שהוא הופך להיות אופציה שניה או שלישית, חייב סמית' להתאושש ולהתעלות בזמן הקרוב מאוד, אחרת פניני ולנגפורד פשוט יצמצמו לו את הדקות בחצי. אחרי מספר עונות ברמת קבוצות הביניים ביורוקאפ, בהן הצליח מאוד, סמית' צריך לעשות עכשיו משהו שהוא לא רגיל בו: להילחם על מעמדו המקצועי בקבוצה.
ג'יימס הוא עוד סיפור. מי שהובא כמלך החסימות הבלתי מעורער בליגה הישראלית, אחד שהלך והשתפר מעונה לעונה במספר רב של תחומים, היה אמור לשמש מחליף ראשון לשחורציאניטיס. אחד שישלים את התכונות החלשות יחסית של היווני כמו ריבאונד וחסימות. אלא שמול הגופות הגדולים והעבים של פקוביץ', ראדוליצה ומצ'באן, בלאט הלך עם הנדריקס, שמשאיר תמיד את הלב על המגרש והפיזיות שלו מודגשת בכל מהלך.
פתאום, על אף שסופו רחוק משיאו, דווקא הנדריקס לוקח את הדקות שמתפנות. למעשה, המספרים של ג'יימס נמוכים אפילו משל סמית' (2.5 נקודות ב-8 דקות בממוצע) והוא טרם חסם פעם אחת. יחי ההבדלים הקטנים שבין ליגת העל ליורוליג ובין התמודדות מול שחקנים כמו בורוסיס או פקוביץ'.
אם סמית' וג'יימס מתקשים להפיק מעצמם, לנגפורד עדיין לא נכנס לעניינים ובורשטיין ואוחיון הם פחות או יותר שחקנים אחרונים מבחינת התפוקה (ושאייר אחרון ברוטציה), קל להבין שמכבי היא פאזל לא מחובר בשלב הזה.
העובדה שפארמר היה אתמול המצטיין על הפרקט ולו מהבחינה המספרית-סטטיסטית (11 נקודות, 6 אסיסטים, 6 ריבאונדים ושתי חטיפות) אומרת בעצם שהשינויים ימשיכו להגיע ברגע שהוא יעזוב, ומכאן שההתפתחות הקבוצתית תמשיך להתעכב. פאפאלוקאס ימשיך בוודאי לעשות את שלו, אבל מאוד סביר שיגיע רכז חדש עם סגנון אחר ויעבור זמן עד שמכבי תתלכד סביבו ותבין אותו. בינתיים הערפל ירד על נוקיה אתמול ובמובן הזה דייויד בלאט יכול להיות מרוצה מדבר אחד בלבד מבין כל מה שקרה אתמול במגרש: הניצחון.