פיתרון לכל בעיה מתחיל בהפנמת העובדות, ולמכבי ת"א יש הרבה להפנים כי יש לה הרבה בעיות. בשבועות האחרונים העיסוק העיקרי היה בהשגת ניצחונות תוך הסתרת בעיות, וניסיון להתמודד איתן תוך כדי תנועה. זה עבד רק חלקית.
אפילו הפסד ליגה ביתי נדיר להפועל ירושלים בפער דו-ספרתי מצא את דייויד פדרמן משחרר ציטוט מוזר-משהו, לפיו בכלל לא בטוח שהמשחק מול ירושלים היה החשוב ביותר מבין השלושה שהתקיימו אז בטווח קצר (יחד עם שרלרואה ולובליאנה, כולם משחקי בית).
כן, יכול להיות שפדרמן חושב בעיקר כלכלית והפסד ביתי לשרלרואה היה עלול ליצור בעיות בלתי צפויות באשר לעלייה לטופ 16 ממיקום נמוך בבית המוקדם. אבל לא, משחקי בית נגד שרלרואה ולובליאנה לא חשובים יותר לאוהדי מכבי ת"א ממשחק נגד הפועל ירושלים.
ההפסד לירושלים היה הפנצ'ר הראשון, ולאחריו ביקשו כולם להרים את הראש בנימוק משכנע שלפיו אין טעם לחשוב אחורה בעונה בה משחקים שלוש פעמים בשבוע. אז שמו איקס והמשיכו. פה ניצחו אחרי הארכה, שם בקושי רב, והלכו הלאה. אבל הבעיות לא נעלמו, רק הוסתרו, נגררו.
אחרי התבוסה לריאל מדריד קשה להמשיך קדימה אל המשחק מחר (שבת) נגד ק.ק. זאגרב באדריאטית מתוך אינסטינקט, או רק כי ככה מקצוענים עושים. כי זה לא פנצ'ר. זה בור עצום. מסוג המשחקים שהאירועים בו מצריכים מחשבה עמוקה. מכבי תשחק מחר בזאגרב ותנסה להשתמש בו כריפוי בעיסוק, אבל המחשבות ינדדו הרבה הלאה, אל מבנה הקבוצה והיכולת שלה למצות מעצמה הישג ממשי העונה ביורוליג, אם בכלל.
אחד המצבים הגרועים ביותר מבחינת מאמן הוא, כאשר טרום העונה נמשך אל תוך העונה. ונמשך, ונמשך, ונמשך. לא שרק שמכבי ת"א היא כרגע קבוצה אפורה וחסרת חן באופן מיוחד, היא גם לא יודעת מתי תחדל להיות כזו. והשעון רץ. 9 בדצמבר, 10 בדצמבר, תיק-תק, תיק-תק.
אני שב וחוזר על דברים שכתבתי אתמול, שקיבלו תמיכה על סמך המשחק במדריד: אם מכבי ת"א "צריכה" להפסיד ב-24 הפרש במדריד, הייתי רוצה לראות את זה קורה עם תיאו פפאלוקאס שמשחק 25 דקות ועם יוגב אוחיון שמקבל 6. כלומר, מחליף ביניהם את נתוני דקות המשחק שהעניק להם דייויד בלאט במדריד.
אני חושב שאחרי מהלך כזה היה ברור יותר לכולם איך יכולה מכבי ת"א להיראות כשהקבוצה בידיו של הגארד היווני, ולו באופן זמני.
זה לא קורה. והשעון ממשיך לתקתק. מה יותר גרוע מתבוסה ב-24 הפרש, תבוסה ב-29 הפרש? ההבדל כבר לא ממש משנה, אבל אם היינו רואים את מכבי מובסת ב-24 הפרש עם פפאלוקאס כגארד מוביל, אפשר היה גם להבין את ההחלטה של בלאט לשחק עם אוחיון. אם היינו יודעים איך משפיעה הנוכחות של פפאלוקאס על קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות של קית' לנגפורד ועל הקבוצה כולה, היינו יכולים – אולי כן ואולי לא - להבין את ההחלטה של בלאט לשחק עם אוחיון.
במובן הזה מדובר בהחלטת מאמן נטו, נקודה. צריך לתת לבלאט את כל הקרדיט בעולם שהוא יודע מה הוא עושה, אם כי אפשר להזכיר לו שבפעמיים היחידות בהן שיחק פפאלוקאס מעל 23 דקות – בתחילת העונה במילאנו ובבית נגד פרטיזן - היווני היה לא רע בכלל. האומנם איבד מכושרו עד כדי כך מאז? האם לא ראוי לתת לו, בתקופת ביניים כזו, את הזכות להוביל את הקבוצה באופן אמיתי וכן לפחות לשבוע אחד בן שלושה משחקים? תשובות לשאלות האלו יש רק לבלאט ועוזריו. מכאן והלאה, הם יעשו עם זה מה שהם מוצאים לנכון. ואת זה בדיוק הם עושים שבוע אחר שבוע.
בינתיים, הוויכוח הגדול ביותר מסביב לקבוצה הזו הוא מי יותר לא מתאים לה (או למאמן שלה) לנגפורד או פפאלוקאס. המנצח הגדול כתוצאה מהוויכוח הזה הוא דווקא אוחיון בעונת רוקי, שאתמול סיים משחק יורוליג שלישי העונה ללא נקודות ובתום שמונה מחזורים הממוצע שלו עומד על 3.1 נקודות ב-20 אחוז. אתמול, לראשונה, הוא אפילו לא הצליח להתהדר במה שהחזיק אותו נקי מביקורות באופן יחסי עד עכשיו: יחס האסיסטים לאיבודים (איבד שלושה כדורים, לא מסר אף אסיסט).
יש פה, כמובן, את העניין ההגנתי. אוחיון טוב יותר בצד הזה של המגרש כשהרגליים של פפאלוקאס מבוגרות מאוד, אבל ההתקפה עם אוחיון ולנגפורד בקו האחורי נראית בעייתית מאוד. ביניים, מכבי בוחרת הגנה. ומול ריאל מדריד, קבוצה של יותר מ-90 נקודות בממוצע במשחקי בית ביורוליג, זה לא עבד.
שלא יובן כאילו אוחיון הוא הבעיה היחידה של הקבוצה, שסובלת כרגע מקשיים נוספים בעמדות אחרות. ובכל זאת, דומה שעמדת הרכז היא המשמעותית מביניהן. עד שיגיע לכאן גארד חדש וטוב ועד שתסתיים מגפת משחקי החוץ, דצמבר הוא חודש של חריקת שיניים עבור מכבי ת"א.
