לוקח ורק מבקש עוד: לברון עלה לרמה מנטאלית שלא חווה בעבר

אבל זה היה רחוק מלהיות קל. אינדיאנה פייסרס נתנה להיט מאבק אימתני ומתחה אותה לשבעה משחקים. סן אנטוניו ספרס הובילה עליה 0:1, 1:2 ו-2:3 בסדרה, וגם ב-5 נקודות עם 28.2 שניות לסוף המשחק השישי. במצב הזה, כשקבוצה שהכל הלך לה בקלות מוצאת עצמה פתאום מתקשה וכמעט מאבדת את מה שחייב להיות שלה, הרבה פעמים זה יכול להוביל להתפרקות. אבל ההיט, למרות כמה סדקים, לא התפרקו. הם המשיכו לעשות את מה שהם עושים, הם המשיכו לשמור הגנה גדולה, המשיכו לבצע התאמות לאורך השבועות האחרונים, כשפגשו שתי קבוצות שמתחו אותם אל הקצה. המשיכו לנצח, גם עם הגב אל הקיר.

והכי חשוב: מיאמי היט המשיכה ללכת אל לברון ג'יימס. ובשורה התחתונה הוא היה שם בשבילה

ההיט השלימו הישג נדיר, כשניצחו את שתי הסדרות האחרונות של הפלייאוף בשבעה משחקים. ההיט הם אלופה ראוייה בכל קנה מידה. הקבוצה הכי מוכשרת בליגה, שנבנתה על בסיס שלישיית כוכבים (מה שכבר פחות נכון היום), וצוות מסייע ומשלים שתפור למידותיהם. אבל דבר מזה לא יכול היה לצאת לפועל אם ג'יימס לא היה נענה לאתגר. והיום הוא נענה לאתגר כמו שהוא לא נענה לו מעולם. היום הוא בא, ובשקט נפשי לקח מה שההגנה נתנה לו, מהטיפ אוף ועד לבאזר האחרון של העונה, וחיסל את היריבה בלי להניד עפעף. וזה משהו שאף פעם לא ראינו את ג'יימס עושה.

נכון, כבר ראינו אותו מנצח משחקים חשובים עם תצוגות ענק. אבל אם תחזרו למשחקים הגדולים ההם – מול הפיסטונס בגמר המזרח ב-2007, מול הסלטיקס בגמר המזרח בשנה שעברה ועוד – תיראו שהדרך בה ג'יימס עשה זאת הייתה שונה לגמרי מהיום. במשחקים ההם הוא ניצל את עליונותו ההיסטורית, כפה את רצונו, הלך לסל שוב ושוב, והשיג את מבוקשתו "על אפם ועל חמתם". בזעם. מול הסלטיקס קלע 8 מ-10 מהצבע. מול הפיסטונס קלע 5 פעמים בלייאפ או בדאנק ברבע האחרון ובההארכות. שזה מה שאנחנו תמיד מצפים, מחכים ומבקשים שיעשה. וכשזה קורה, כלשברון נכנס למצברוח מלחמתי ותוקפני ואגרסיבי במיוחד, הוא אחד השחקנים הכי מפחידים אי פעם.