את התשובות הקצרות שגרג פופוביץ' נותן בין רבעים כולנו מכירים. פיסות הטלוויזיה המשעשעות האלה הפכו כבר מזמן לקלאסיקות. אבל פופ לא שומר את הדברים האלה רק לשידורים חיים מחוף לחוף. גם אם זו התאגדות עיתונאים סתמית אחרי אימון הוא נוהג להציק לחבר'ה, בעיקר כשהם שואלים שאלות מקצועיות. שאלה על התאמות לקראת סדרת פלייאוף יכולה לקבל תשובה כמו "נצטרך לקלוע זריקות ולא לאבד כדורים". שאלה על קאמבק שהקבוצה שלו ייצרה יכולה לקבל תשובה כמו "שיחקנו טוב יותר. כדורסל זה משחק פשוט".
אם לא יודעים מי האיש, אפשר לחשוב שאו שהוא לא ממש מבין כדורסל, או שהוא חושב שכדורסל זה באמת עניין פשוט כל כך עד שכל אחד יכול להצטיין בו. או שהוא ממש ממש צנוע. ובכן, פופוביץ' הוא אף אחד מהדברים האלה. אבל זה לא מפריע לו להמשיך להציג את עצמו ככזה. עניין של ביטחון עצמי. וחוש הומור. ופרופרציות. הדברים שהופכים אותו לדמות כל כך ייחודית. אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך היא האופן בו הוא תכופות נוהג להזכיר כי "הדבר הגדול היחיד שעשיתי היה לבחור בטים דאנקן. ואת זה כל אחד אחר היה עושה".
ברור שיש אמת בכל הדברים האלה שהוא אומר. גם כשהוא עונה על שתי שאלות שונות ברציפות במלה "איבודים", וגם כשהוא נותן את כל הקרדיט לטים דאנקן, אפשר למצוא שם לא מעט היגיון. את מלאכת הענקת הקרדיט העצום שמגיע לו, הוא משאיר לאחרים. לקראת סדרת הגמר החמישית שלו כמאמן הספרס (אגב, הוא ודאנקן הם הצמד מאמן-שחקן היחיד אי פעם שהגיע לסדרות גמר בהפרש של 14 שנה), אנחנו כאן כדי לתת לו קרדיט.
ולכבוד העובדה שאחד משחקני המפתח בסדרה הזו הוא ההפתעה הנעימה קוואיי לנארד, בחור בשנתו השלישית שנבחר 15 בדראפט והגיע בטרייד עבור ג'ורג' היל (בעצמו "הפתעה נעימה" בזמנו), את הקרדיט הפעם ניתן לפופוביץ', ולכל הצוות המקצועי שהוא עומד בראשו זו העונה ה-17 ברציפות, על העבודה שהם עושים בפיתוח שחקנים.
ברור שיש אמת בכל הדברים האלה שהוא אומר. גם כשהוא עונה על שתי שאלות שונות ברציפות במלה "איבודים", וגם כשהוא נותן את כל הקרדיט לטים דאנקן, אפשר למצוא שם לא מעט היגיון. את מלאכת הענקת הקרדיט העצום שמגיע לו, הוא משאיר לאחרים. לקראת סדרת הגמר החמישית שלו כמאמן הספרס (אגב, הוא ודאנקן הם הצמד מאמן-שחקן היחיד אי פעם שהגיע לסדרות גמר בהפרש של 14 שנה), אנחנו כאן כדי לתת לו קרדיט.
ולכבוד העובדה שאחד משחקני המפתח בסדרה הזו הוא ההפתעה הנעימה קוואיי לנארד, בחור בשנתו השלישית שנבחר 15 בדראפט והגיע בטרייד עבור ג'ורג' היל (בעצמו "הפתעה נעימה" בזמנו), את הקרדיט הפעם ניתן לפופוביץ', ולכל הצוות המקצועי שהוא עומד בראשו זו העונה ה-17 ברציפות, על העבודה שהם עושים בפיתוח שחקנים.
אבל איכשהו, בתוך המציאות הזו, סן אנטוניו ספרס ביסס את עצמו תחת פופוביץ' כמועדון שכן מפתח שחקנים. היסודות לכך היו שם עוד קודם. בין 79 ל-94 היה זה בוב באס שכיהן כג'נרל מנג'ר של הקבוצה. 15 עונות בהן הספרס החמיצו את הפלייאוף רק 3 פעמים, נהנו מ-5 עונות של יותר מ-50 ניצחונות, והגיעו לגמר המערב פעמיים. תחת באס גם נלקחה ההחלטה להשתמש בבחירה הראשונה ב-87' כדי לקחת את דייויד רובינסון, ולחכות לו שנתיים עד שיסיים את שירותו הצבאי. ככה שתרבות של יציבות, תחרותיות, וחשוב מכל – סבלנות ותכנון ארוך טווח – לא הייתה זרה לספרס כשפופוביץ' הגיע לשם ב-88' כעוזרו של לארי בראון. וגם לא כשהוא חזר לשם ב-94', שנתיים אחרי שעזב, כדי לרשת את באס בתפקיד ה-GM.
באס המוכשר המשיך לשנים טובות בשרלוט/ניו אורלינס הורנטס, אבל היציבות בקרב בעלי התפקידים בספרס רק הלכה והתחזקה. במהלך עונת 96/7, בה סן אנטוניו צנחה לתחתית הליגה בגלל פציעתו של רובינסון, פופוביץ' לקח על עצמו גם את תפקיד המאמן הראשי – בוא הוא כאמור עדיין מחזיק. ורק ב-2002 ויתר על הכובע הכפול והוריש את תפקיד ה-GM לאר.סי ביופורד. ביופורד, כמו פופוביץ', הגיע למועדון ב-88' כעוזרו של בראון, עזב ב-92', חזר ב-94' כשפופ מינה אותו לסקאוט הראשי, ומכהן זו השנה ה-11 בתפקיד שקיבל מפופ.
עד כמה מדהימה עבודת פיתוח השחקנים בספרס אפשר לראות כשמסתכלים על כמות השחקנים שהצליחו בקבוצה למרות שנלקחו בבחירות נמוכות, או על כמות השחקנים שהשנים שלהם בקבוצה הפכו אותם לשחקנים טובים יותר, גם אם אח"כ הצטיינו בקבוצות אחרות.
קורי אלכסנדר (בחירה 29), מאליק רוז (44), סטפן ג'קסון (42), ג'ורג' היל (26), דחואן בלייר (37), דני גרין (46), טיאגו ספליטר (28), בנו אודריך (28), ננדו דה קולו (29), יאן מאהינמי (28), מאט בונר (45), גארי ניל (לא נבחר) ועוד ועוד ועוד – רשימה ארוכה ארוכה של שחקנים שחייבים את היותם שחקני NBA לגיטימיים לסן אנטוניו. שחקנים שאת השנים הטובות ביותר שלהם או את קפיצת המדרגה שלהם עשו בסן אנטוניו. שחקנים שאחרים לא האמינו בהם, ובספרס מצאו מקום.
מבט על הקריירות של כל השחקנים שהוזכרו כאן מגלה פעם אחר פעם כיצד, כאמור, בסן אנטוניו הם חוו א) את השנים הטובות בקריירה שלהם, ו/או ב) עשו את השדרוג המקצועי המשמעותי בקריירה שלהם ו/או ג) קיבלו צ'אנס כשכמעט כל מועדון אחר לא היה מוכן לתת להם אותו. אין לזה אח ורע לא רק ב-NBA, אלא אולי אף בכל עולם הכדורסל המקצועני. כי הספרס לא עשו את זה כמו שקבוצות כדורסל בליטא או בקרואטיה עושות את זה – כלומר, כשהן שולטות בשוק המקומי שלהן אבל לא מתחרות על התארים הגדולים ביותר. הספרס עשו את כל זה בזמן שהם מועדון הכדורסל המקצועני המוצלח ביותר בעולם.
ב-15 מ-16 העונות האחרונות הספרס ניצחו לפחות 50 משחקים, וזה כולל את העונה המקוצרת של 11/12 (66 משחקים, סיימו 16:50). בעונה המקוצרת של 98/9, בה שיחקו רק 50 משחקים, ניצחו 37 פעמים – קצב של 61 ניצחונות בעונה מלאה. הם לא פספסו את הפלייאוף פעם אחת, הגיעו לגמר 5 פעמים, וזכו ב-4 אליפויות. ובסה"כ, רשמו 70.2% הצלחה. אין מועדון NBA אחר עם רזומה שכזה בתקופה הזו. וכל זה לא נעשה עם כסף גדול שמאפשר חריגות מתקרת השכר, ולא נעשה מעיר שמושכת אליה כוכבים בשוק החופשי או בטריידים. רק בעבודה קשה, יסודית, סבלנית. צנועה. וכשיש לך כל כך הרבה על הראש, ושום דבר לא בא בקלות, פתאום הרבה יותר ברור למה לפופוביץ' אין זמן לתשובות ארוכות. זה בסדר, יש בליגה הזו מספיק מאמנים שידברו במקומו על עד כמה מורכבת העבודה שהם עושים, בזמן שהוא עסוק בלהפוך את המשחק הזה לכמה שיותר פשוט.
