במחלקת הנוער של ברצלונה כבר מחפשים את היורש של ליאו מסי. אז מה אם רוב הקריירה שלו עוד לפניו. אין מה לעשות, ככה התרגלנו. זו השיטה שהמערכות האלה עובדות. כך מערכות השיווק שלהן עפות על אוטומט. זו דרכה של התקשורת. ככה אנחנו עובדים. וזה מה שמייקל ג'ורדן לימד אותנו.
מהרבה בחינות, אבל בעיקר בשיווק ותקשורת, כל מה שאנחנו מכירים כיום מהספורט המקצועני הוא תוצאה של מה שג'ורדן עשה, של מה שג'ורדן הביא אל העסק. מכירים את זה שבכל שני וחמישי מכריזים על "היורש" של איזה שחקן שעוד לא הגיע לשיאו? הכל בגלל שלפני 20 ומשהו שנה ב-NBA הבינו עד כמה ג'ורדן חשוב למשחק ולליגה, והתחילו להכתיר לו יורשים עוד לפני שהגיע ל- 30, לפני הפרישה הראשונה, המוקדמת והמפתיעה, שלו. משם זה התחיל, ומשם זה התפשט.
מכירים את זה שחברות הלבשת ספורט מקימות מחנה לכישרונות צעירים כדי לקיים סקאוטינג משל עצמן ומחתימות את הילדים הכי יפים ומבטיחים על חוזים מפתים? גם בזה מייקל "אשם". הוא הוכיח שאדם אחד יכול להרים ולקיים מותג שלם סביבו, ואף אחד לא רוצה לפספס את מכרה הזהב הבא.
וכך זה נמשך. ילדים משחקים עם מכנסיים עד הברך? זה ג'ורדן. עגילים ומסטיקים במגרש הכדורסל? מייקל הפך את זה לפופולרי. קרחת? ג'ורדן עשה אותה לדבר הכי סקסי ביקום. לשון בחוץ? דורות של ילדים בכל העולם ניסו לחקות את העווית כשעלו לסל הקטן שהדביקו על הדלת של ארון הבגדים שלהם. חלומות בהקיץ על סלי ניצחון בלתי אפשריים? זה כי ראינו את ג'ורדן עושה מזה קריירה. גארדים שרוצים לקלוע הכי הרבה נקודות וגם להוביל את הקבוצה שלהם לאליפות? רק מאז שג'ורדן הוכיח שזה אפשרי. כדורסל שמתבסס על יכולות אתלטיות של שחקני חוץ וטבלאות קלעים שמלאות בשחקני חוץ וריקות מסנטרים? הרי ראינו את ג'ורדן זוכה ב-6 אליפויות בלי רכז סביר ובלי סנטר משמעותי.
כל כך הרבה מאיך שהדברים סביב הליגה, סביב משחק הכדורסל וסביב הספורט המקצועני בכלל נראים היום, עוצבו על ידי הקריירה חסרת התקדים והבלתי ניתנת לשחזור של מייקל ג'ורדן. ומכל האלמנטים שנוצרו בעקבותיה, החיפוש האובססיבי אחרי יורשים הוא אחד הבולטים.
אז מי היה לנו שם? מהיל ועד לברון
הרולד מיינר (בזכות הקרח וההטבעות), גרנט היל (ההילה), ג'רי סטאקהאוס (הקרחת, וכי הגיע מצפון קרוליינה), קובי ברייאנט (כי זה מה שהוא שידר מהשנייה הראשונה), וינס קרטר (ע"ע סטאקהאוס), טרייסי מגריידי (האתלטיות, הסקורינג), לברון ג'יימס (ההבטחה), דוויין ווייד (הווינריות) – רשימה כמעט מלאה של שחקנים שכונו בשלב זה או אחר, מסיבה זו או אחרת, "היורש של ג'ורדן".
שימו לב לטווח השנים כאן – מיינר זכה באליפות ההטבעות באול סטאר של 93, לברון ו-ווייד נבחרו בדראפט של 2003. משך יותר מעשור, אחת האג'נדות החשובות והבסיסיות ביותר של ה-NBA הייתה לחפש את המייקל הבא. מיינר התנדף כלעומת שבא, היל היה נפלא אבל סבל מסדרת פציעות הרסנית, סטאקהאוס קרס תחת עול הציפיות, קובי לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית והפופולריות, לקרטר היה חסר הקילר אינסטינקט, וכך גם לקרוב המשפחה שלו טי-מאק, לברון נמס במאני טיים פעם אחר פעם משך שנים (עד העונה שעברה) ו-ווייד אף פעם לא הצליח להיות איש של 30 נקודות למשחק לאורך זמן.
כן, כולם נכשלו במידה זו או אחרת בניסיון להיות "היורש של מייקל ג'ורדן". אבל זו כלל לא אשמתם, זה פשוט שהדרישות הן לא הגיוניות. כי כדי להיות היורש של מייקל ג'ורדן היית צריך להיות סקורר עילאי שזוכה במלכויות הסלים, אתלט נדיר שזוכה בתחרויות ההטבעות, אלוף חסר מעצורים ווינר חסר פשרות. וזה לא נגמר- היית חייב להיות גם נאה, כריזמטי, פופולרי וניתן לשיווק, וגם שיבנו סביבך מותג שיוביל את התעשייה כולה. היית חייב להיות כל הדברים האלה, ולהמשיך להיות כל הדברים האלה יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, וכל הזמן רק ללכת ולהשתפר, ללכת ולהגדיל את האגדה. מי יכול לעמוד בדרישות האלה? אף אחד. ואף אחד גם לא באמת עמד.
פאניקת היורש של דייויד שטרן
היום קל להגיד את זה, שאף אחד לא באמת עמד בכל הדרישות. אבל זה לקח המון זמן עד שההבנה הזו חלחלה. בשנים הראשונות, של הפרישה הראשונה והחזרה הראשונה, זה עדיין היה בסדר להשתעשע עם הניסיון למצוא את "ג'ורדן הבא". אז היה פיאסקו "בייבי ג'ורדן" של מיינר, וכולנו התלהבנו מגרנט היל. אבל באותם ימים, הליגה הייתה בידיים טובות. אמנם בלי מג'יק, בירד ומייקל, אבל עם כוכבי הדרים טים המקורית, ובתוספת שאקיל אוניל, היו בה די והותר פרצופים כדי להחזיק אותה עם הראש מעל למים בתחרות מול הענפים האחרים בארה"ב ובכל הקשור להתרחבות הגלובאלית שג'ורדן ייצר.
את הפאניקה אפשר היה להרגיש קצת מאוחר יותר, בייחוד באול סטאר 98 במדיסון סקוור גארדן. הנהלת הליגה ארגנה את כל סוף השבוע ההוא כך שהוא ייראה כמו טקס העברת הלפיד ממייקל ג'ורדן – הכדורסלן הגדול בהיסטוריה – לקובי ברייאנט, בן-עשרה שעולה מהספסל של הלייקרס. וכן, זה היה מגוחך כמו שהמשפט הזה נשמע. אבל לדייויד סטרן לא היתה ברירה. הוא ידע שהליגה הולכת לקראת כמה שנים קשות. דור הנפילים של שנות השמונים הזדקן ובחלקו כבר פרש והיה חשש אמיתי לגבי היכולת של הדור הצעיר למלא את החלל. זה היה דור מפונק שדילג מהר מהמכללות לכסף הגדול של הליגה ושל חברות ההלבשה. דור שעורר הרבה פחות הזדהות והרבה יותר אנטגוניזם מצד האוהדים. שלא לדבר על השביתה שארבה בקיץ 99. ב-NBA היו חייבים למצוא את הג'ורדן הבא, וקובי היה המועמד הראוי ביותר (והוא גם הוכיח את זה בהמשך מבחינות רבות).
אבל גם קובי ושאק והלייקרס הגדולים של ג'קסון לא הצליחו למנוע צניחה בהכנסות, ברייטינג ובקהל בשנים הבאות. הליגה עברה דרך קשה, והחלה להתאושש בזכות מחזור 2003 הנהדר. ועדיין, היום, כשאנחנו כבר ב-2013, עשרים שנה מאז אותה תחרות הטבעות בה מיינר די הדהים את הצופים וגרר השוואות דביליות למייקל, אפשר לומר בפה מלא: יורש שעומד בכל הקריטריונים? כזה עוד לא נמצא. ובשלב הזה גם צוותי החילוץ והחיפוש המסורים ביותר היו מוותרים.
היורש מורכב ממספר שחקנים יחדיו
עם זאת, בדיעבד וממרחק של כל כך הרבה זמן, אפשר לומר שכן נמצא יורש – הוא פשוט לא התכנס כולו באדם אחד. הליגה שרדה את השנים ההן במינימום נזק וכיום נמצאת במצב מצוין כי בסך הכל, בכל אספקט היה מי שיירש את מייקל, גם אם לא שיחזר את הישגיו אחד לאחד.
את הצד המסחרי לקח על עצמו שאקיל אוניל, ולברון ג'יימס המשיך את דרכו. את הפן של הכדורסל המלהיב והמרהיב וההטבעות וסלי הניצחון מילא קובי ברייאנט, שעדיין מחזיק בלפיד הזה בגיל 34. קובי גם חולק עם טים דאנקן את הדרייב לתארים ולמצוינות. דאנקן ירש את מייקל כשחקן שתמיד מתעלה בגמרים ושאף פעם לא הפסיד בגמר. וכולם ביחד הביאו אותנו לימים האלה, בהם ג'יימס מטפס לרמת כדורסל שאנחנו מתקשים לזכור, קווין דוראנט נראה כמו כדורסלן מהעתיד, בלייק גריפין הוא בכלל דמות מקומיקס, והמשחק מעולם לא היה פופולרי וגלובאלי יותר.
אז כן, זו הייתה עבודה קשה וצריך היה כמה גברים איכותיים כדי לעשות אותה, אבל בסך הכל נדמה שהם עמדו במשימה. ולא שהוא יעשה את זה, אבל בגיל 50, ג'ורדן באמת יכול לשבת ולנוח. המשחק שהוא הפך למה שהוא היום ממשיך להתפתח ולצמוח, ומי היה מאמין? אפילו לא היה צריך למצוא את היורש של אלוהים כדי שזה יקרה.
