השילוב בין עונת הכדורגל המתקרבת ועונת המלפפונים ב-NBA, הביא עלינו לא מעט רעיונות משוגעים. אחד מהם היה השאלה "מה יהיה הרכב הכדורגל הטוב ביותר מבין שחקני הליגה הטובה בעולם?". התוצאות מפתיעות.
שוער – סרג' איבקה (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
מצד אחד, הוא מכסה המון שטח (2.08 על 111 קילו, לא בדיוק משאיר הרבה שער). מצד שני, הוא מחזיק בשני זוגות גפיים זריזים, וכמו שיעידו השנתיים שבילה בראש טבלת החוסמים של הליגה, גם ביכולת זינוק והדיפה בלתי רגילה. תוסיפו לזה לב ענק, מחויבות עד אין סוף ומראה כללי של "לא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה, או לרוץ לקראתו באחד על אחד". שמייכל, מאחורייך.
מגן ימני – פאטי מילס (סן אנטוניו ספרס)
מהירות סילונית, אינטנסיביות, 'קרצייה' בהגנה ורוצח בדם קר בהתקפה. מגן סופה משובח, שהימנית והשמאלית שלו קטלניות פחות או יותר באותה מידה. תוסיפו לזה את היכולת להפציץ מרחוק, ההופעות ההרואיות שלו במדים הלאומיים והרי לכם מגן אמיתי, לפחות כמו פיליפ לאם.
בלם – ג'ואקים נואה (שיקגו בולס)
אי אפשר להרכיב חוליית הגנה בלי שחקן ההגנה של השנה נכון? שילוב של גובה וחכמה, עם נכונות של לפוצץ את יריביו בעת הצורך, ללכלך על השופטים והשחקנים שמולו ולצאת קדימה כשצריך. בלם בסגנון ג'רארד פיקה של פעם, עם נגיעות של דויד לואיז. ואם כל זה לא מספיק כדי לשים אותו בהגנה, אז יכולות הריקוד המחרידות שלו יכולות לייצר חגיגות שערים מביכות למדי, מהן נרצה להימנע.
בלם – קנת' פאריד (דנבר נאגטס)
נתחיל בכינוי שלו, "מאנימל". מה לעזאזל חלוץ עושה כשה'מאנימל' גולש לכיוון רגליו, על שלל שריריו וראסטותיו? גוש נייד כזה של כוח, אכזריות ואתלטיות, שהתחיל מלמטה וחפר את הדרך שלו למעלה, דרך הספקנים והכשרון המוגבל שלו. אז נכון, דאנטה לא גודל ע"י זוג לסביות מוסלמיות בניוארק האפרורית (וגם לא אף אחד אחר לדעתי), אבל בנחישות, באגרסיביות, ובנפח השיער שלהם הם מזכירים מאוד אחד את השני.
מגן שמאלי – מייק קונלי (ממפיס גריזליס)
למרות שהוא שקט, ואף פעם לא זוכה בכל התהילה (עוד מימי התיכון עם גרג אודן), מדובר באחד השמאליים הכי קשוחים בליגה. מהיר, זריז, אקטיבי בשני צידי המגרש ויש לו בהחלט את הקשיחות הנדרשת לתפקיד. בנוסף לכל אלה, מדובר באחיין של ליינבקר עבר ב-NFL, כך שבטוח יהיה לו את הדרייב להראות קצת יכולת הגנתית.
קשר אחורי – ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
כמו הקשר האחורי האבטיפוסי של תקופתנו (יאיא טורה), גם ווסטברוק הוא סוג של תופעת טבע פיזיולוגית. השניים שוקלים באיזור ה-90 קילו, אלא שראסל גבוה מקשר הסיטי ב-3 סנטימטרים, והמהירות שלו תגרום ליאיא לאבד שליטה על הסוגרים בערך אחרי 5 דקות. אז נכון, הוא לא בדיוק מקבל ההחלטות הכי אמין עלי אדמות, אבל בעמדה שבנויה על כוח, פיזיות, מהירות וסיבולת, לראסל אין תחרות.
פליימייקר – סטיב נאש (לוס אנג'לס לייקרס)
הנה חידוש מרענן, שחקן ברשימה הזאת שאשכרה יודע לשחק כדורגל! הרכז הקנדי הוותיק הוא חובב כדורגל ידוע (ואוהד טוטנהאם שרוף), שזכה אף להציג משחק ראש מרשים בתחרות ההטבעות של 2005. השחקן האגדי החל את דרכו כשחקן נמוך, רזה ולא פיזי מספיק, שמשחק בעמדה שה"מומחים" טענו שסופה להיעלם כליל מנוף המשחק. היום, למרות גילו המתקדם ובעיות הבריאות שלו, הוא עדיין לא איבד את הטאץ' במסירה, גם אם המספרים שלו והיכולת של קבוצתו בנסיגה.
קשר התקפי – מאנו ג'ינובילי (סן אנטוניו ספרס)
אי אפשר להרים קבוצת כדורגל בלי נציג אחד מאמריקה הלטינית, והקוסם הארגנטיני הוא וואחד נציג. כמו תאומו לסגנון – אנחל די מריה - מאנו מתמחה במסירות פוערות פה, יכולת קלאץ' נהדרת, שמאלית מאגית לחלוטין והשניים אף הובילו את הנבחרת שלהם, כל אחד בתורו, לזכייה בזהב אולימפי וסגנות אליפות העולם. אפילו על הקלישאה לפיה "שחקן צריך לקרוע לפחות זוג נעליים", מאנו יכול לסמן וי. בערך.
קיצוני ימני – קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
הוא מפציץ בכמויות, סקורר מלידה שמספק כמויות אדירות של היילייטס, בו בזמן שהוא יודע גם לפנק את חבריו עם לא מעט בישולים. למרות כל אלה, הוא מעולם לא זכה בתואר קבוצתי משמעותי. יש שיגידו שזה בגלל פגם כזה או אחר באופי שלו, אחרים תולים אם האשמה בצוות הלא מספיק טוב שסביבו או במאמנים הבינוניים מינוס איתם עבד. פעם אחת הוא אפילו התקרב מאוד, אבל לא זכה לשתות מהבאר, ונאלץ להסתפק רק בהצלחה עם הנבחרת. בעצם, כשמתעלמים מ-25 הסנטימטרים שמפרידים ביניהם, כמו גם מהעובדה שדוראנט הוא ילד-טוב-בירת-המדינה-שלו ולואיס סוארס הוא הנבל הכי גדול בכדורגל העולמי כרגע, הדמיון בין השניים די מדהים.
קיצוני שמאלי – לברון ג'יימס (קליבלנד קבאלירס)
גדול, פיזי, חזק, אתלטי, טכני ופחות או יותר בלתי עציר. זכה פעמיים בפרס הגדול, מעמיד מספרים מטורפים, אבל סובל מהשוואות בלתי פוסקות לאחד שאיכשהו תמיד עושה את זה יותר טוב. בחור חכם שהפך את עצמו למכונת יצור כסף משומנת להפליא, וסופג על כך לא מעט ביקורת. מוזכר באותה נשימה עם הגדולים ביותר בתולדות המשחק, אך גם סופג ביקורת על אופי חלש, אובר אהבה עצמית וקריאות אוברייטד. השניים אפילו חולקים את אותו ניתור ורטיקלי וכמעט אותה מהירות מקסימלית. אז נכון, לברון גבוה מכריסטיאנו רונאלדו ב-18 ס"מ, ושוקל בערך כמו רונאלדו וחצי (או כמו רונאלדו הברזילאי), אבל האפשרות שמדובר בתאומים שהופרדו בלידתם צריכה להישקל ברצינות.
חלוץ מרכזי – דירק נוביצקי (דאלאס מאבריקס)
אלופת העולם חייבת אף היא ייצוג כאן, ואם בסקוררים גרמנים (ובכלל) עסקינן, הרי שהג'רמנייטור הוא בחירה משובחת. מקרוב, מרחוק, עם הפנים לסל, עם הגב לסל, מימין, משמאל, על רגל אחת, בעמידת ראש ובכל דרך אפשרית ולא אפשרית, הגרמני הוא סקורר על. כבר בעונתו השנייה כמקצוען בקבוצה בכירה הוא התפוצץ, והוא לא עושה סימני רגיעה גם בגילו המתקדם. יש מי שיגיד שהארד במונדובאסקט והכסף באליפות אירופה (2002 ו-2005 בהתאמה, בשתיהן נבחר לשחקן המצטיין) היו קשים יותר להשגה מהמונדיאל בו זכה תומאס מולר.
ויש גם ספסל: וירטואוז, אתלט ואיש הציפור
ג'מאל קרופורד (לוס אנג'לס קליפרס) – הקומבו גארד המנוסה הוא סקורר מצוין ופליימייקר יצירתי ואנרגטי שכבר רגיל לעלות מהספסל ולשנות את המומנטום של המשחק. מבנה גופו הצנום אמור לעזור לו להשתלב מצוין בכדורגל וסגנון משחקו הוירטואוזי יהפוך אותו לסוג של רוביניו.
אנדרה איגודלה (גולדן סטייט ווריורס) – ניתור גבוה מועיל בכדורסל הרבה יותר מאשר בכדורגל אך הסמול פורוורד האתלטי יכול לעשות עוד הרבה דברים מלבד לקפוץ לשמיים. דמיינו לכם מגן או קשר אחורי מפלצתי כמוהו שמתנפל על שחקני היריבה בהגנה ועף במהירות סילון באגפים בהתקפות מתפרצות.
כריס אנדרסן (מיאמי היט) - מחפשים חלוץ שיתנפל על כל ריבאונד שנשמט מידיו של השוער ולא יתחכם מול השער או בלם שיתאבד על כל כדור גובה? ה"בירד-מן" הוא האיש עבורכם. אנדרסן כבר לא ילד (36) אבל לאורך כל הקריירה עלה מהספסל וסיפק את הסחורה. מלבד העובדה שאישיותו הצבעונית תהפוך אותו לשחקן האמריקני האהוב ביותר מאז אלכסיי לאלאס האגדי, משחק הלחימה והאגרסיביות חסרת הפשרות תאפשר למאמן להציב אותו גם כבלם וגם כחלוץ.
