הגעתי למסקנה שפלייאוף 2013 מבלבל אותי. כלומר, מצד אחד זה פלייאוף קצת משעמם, עם כל הפציעות ולמרות סיפורי גולדן סטייט ושיקגו (לעזאזל, כל הסיפור של שיקגו הרי מבוסס על פציעות), מצד שני יש בימי פלייאוף משהו ממכר, בכל פלייאוף. אנחנו כבר בשלב הזה בו עבר מספיק זמן מתחילתו מכדי שנזכור מה היה לפניו ואיך הסתדרנו בלי קצת עניין בשעות הקטנות של הלילה (ולעיתים יש אפילו עניין בשעות נוחות לכל הדעות). מצד שני, זה נכון שיש עוד מספיק זמן עד שתוכתר אלופה, אבל לי לפחות קשה לדמיין את הימים ובעיקר את הריקנות שבלילות שאחרי הפלייאוף. פלייאוף 2013 מגעיל ומעולה בו זמנית. גם וגם. ואולי יאיר לפיד צדק (אופס) ואנחנו באמת גם וגם? אלא שאני מתכוון אלינו, כלומר עכברי הכדורסל, אוהדי ה-NBA.
כן, נראה לי שגם אנחנו גם וגם.
אנחנו גם בודקים כל יום מה משדרים הלילה, גם מתכננים איך לא נלך לישון ונצפה ונהיה הכי מעודכנים שיש, בלי תקצירים, בלי שטויות וגם יודעים מעולה שאין סיכוי שזה יקרה כי זה לא קרה ב-50 פעמים האחרונות שעשינו בדיוק את אותה תוכנית והאמת שזה לא קרה בערך מגיל 17.
אנחנו גם נגיד "אני לא שם שעון, אני מתכוון להישאר ער", וגם נדע שזה מקסימום יביא אותנו לטיפ אוף. ושאם כבר הצלחנו להחזיק, אנחנו גם נבטיח לעצמנו באיזשהו שלב "טוב, ננמנם רגע בקטנה בטיים אאוט", וגם נקום רגע אחרי שמתחיל גוף בתנועה עם גלעד ינקלביץ' בתחושת אשמה נוראית.
אנחנו גם נקליט את משחק 3 של מיאמי – שיקגו ונתכנן להשלים פערים כי לא קמנו וגם נדחה את זה כי אנחנו עסוקים נורא, עד שיעבור משחק 4 וכבר מה הטעם. אם חבר ישאל אותנו "ראית את המשחק בלילה?" אנחנו גם נענה "ברור, אבל רק את החצי השני" וגם נדע שזה למעשה לא היה יותר משתי דקות באמצע הרבע הרביעי ובבוקר בדקנו מי ניצח באינטרנט.
אנחנו גם אוהבים כששימי אומר "מבחינה פיזי" אבל מתכוון "מבחינה פיזית", וגם לא מבינים איך זו טעות שעדיין מתרחשת אחרי כל השנים האלה. אנחנו גם מרגישים שלא באמת למדנו משהו ממנו ב-20 שנה שהוא מפרשן משחקי NBA וגם מתבאסים אם דווקא את המשחק שאנחנו רואים הוא לא מפרשן.
אנחנו גם חושבים שדווייט הווארד הוא חתיכת תינוק מגודל, וגם חוששים ממה שיקרה אם יום אחד הוא יגדל. גם חושבים שרוי היברט הוא שחקן אמיתי וגם נזכרים בד"ר היברט מהסימפסונס כשמזכירים את השם שלו. גם יודעים שקווין מקהייל הוא אגדת עבר ומאמן אך לא זמר וגם מדי חושבים שהוא ממש-ממש דומה לפול מקרטני.
כי גם אנחנו גם וגם.
אנחנו גם מרגישים שהפלייאוף הזה אולי לא יקבל את התואר "המרתק של העשור", אבל גם חושבים שהיו בו כמה משחקים שאולי יהיו מועמדים לתואר הזה. אנחנו גם חושבים שפציעות זה חלק מהמשחק וגם שהפלייאוף הנוכחי קצת נהרס בגללן. גם חושבים ש-82 משחקים זה ממש המון ושזו אולי הסיבה לפציעות הרבות וגם יודעים שסטטיסטית אין יותר פציעות בעונה הזו מבכל עונה אחרת. שזה גם מבאס וגם שאין מה לעשות.
אנחנו גם חושבים שהגיוני שדריק רוז היה צריך כבר לחזור מהפציעה שלו ושזמן ההחלמה שלו באמת קצת ארוך וגם מבינים שאם הבנאדם מרגיש לא מוכן אז הוא לא מוכן, וממילא בכושר בו היה חוזר כנראה לא היה משנה דבר. אנחנו גם היינו הפעם קצת בעד גולדן סטייט כי היא קבוצה ממש נחמדה וגם ידענו שהיא כנראה שוב לא תגיע לשום מקום כי היא קבוצה ממש נחמדה. גם חשבנו ששיקגו היו אגרסיביים במיוחד בפלייאוף הזה וגם שזה לא באמת עבר את הגבול ובעצם איזו ברירה הייתה להם.
אנחנו גם חושבים שלברון-ווייד-בוש במיאמי זה לא פייר והתרחש בצורה קצת מסריחה, וגם היינו נותנים המון כדי שבדיוק דבר כזה יקרה לקבוצה שלנו. אנחנו גם עדין עצבניים על ג'יימס והדרך בה עזב את קליבלנד וגם מבינים שעבר כבר המון זמן ושלכולם מגיעה הזדמנות שנייה. אנחנו גם חושבים שכדורסל הוא משחק קבוצתי ושזו הדרך הנכונה לנצח וגם אוהבים את הקבוצה שלנו אפילו יותר כשהיא לא משחקת אותו. גם מעריכים את פופוביץ' כי איך אפשר לא וגם שונאים את הספרס כי הם "משעממים".
אנחנו גם בטוחים שביל סימונס הוא כותב ה-NBA הגדול בדורו וגם יודעים שכדי לקרוא טור שלו צריך לקחת חצי יום חופש כי זה גם נורא מעניין אבל גם כי הבחור פטפטן ברמות-על. כשכרמלו יתן עוד משחק נוראי אבל יקלע 5 מ-5 מהעונשין, גם ניזכר לפעמים שעפר שלח היה אוהב לספר בהקשרים האלה על התלמיד שקיבל בתעודה הכל נכשל אבל 10 בזמרה. ואז גם נתגעגע לעפר שלח. ואנחנו גם חושבים שהפרשנים האמריקאיים באמת מוצלחים וגם תוהים מדי פעם למה ביל וולטון הפסיק לפרשן.
כי גם אנחנו גם וגם.
כשמישהו קולע זריקה משוגעת אנחנו גם נגיד "זה מסוג הזריקות של לא לא מה אתה עושה? ענק!", וגם נדע שאמרו את זה 5,003 פעם לפנינו וכבר אז זה לא היה משהו, אבל זה לא ישנה לנו. אם שואלים אותנו מי 5 הסנטרים הטובים בהיסטוריה אנחנו גם נכניס את ביל ראסל איפשהו שם וגם לא באמת נדע שום דבר עליו כי הוא פרש 20 שנה לפני שנולדנו ואנחנו ניזונים רק מסטטיסטיקות וסיפורים.
אנחנו גם מתלוננים על איכות השיפוט וגם אומרים "אתה יודע מה, לא יודע", אפילו אחרי הריפליי העשירי מכל זווית אפשרית. גם תומכים בעצירת המשחק ל-review של השופטים בשם הצדק הספורטיבי וגם מתעצבנים שזה לוקח זמן כי "זה עוצר את השטף של המשחק".
אנחנו גם כועסים על המאמנים האמריקאיים שלא עושים פאול בשניות האחרונות כשהם מובילים 3 וגם חושבים שהם כנראה באמת מאמני-על אם הם מצליחים להסתדר עם כל כך הרבה פרימדונות. אנחנו גם נגד האק-א-מישהו כי זה מכוער ולא ספורטיבי וגם קצת נשמח כשהמאמן של הקבוצה שלנו משתמש בזה נגד קלעי עונשין גרוע במיוחד.
כי גם אנחנו גם וגם.
אנחנו גם אמרנו לחברים בתחילת העונה "בוא'נה הלייקרס מפחידים", וגם אומרים עכשיו לאותם חברים בדיוק "מה לעזאזל הם חשבו לעצמם שם בהנהלה". גם קצת הימרנו עליהם בתחילת העונה וגם נכחיש בתוקף אם מישהו ישאל.
אנחנו גם שונאים בדם את הקבוצה שניצחה את הקבוצה שלנו וגם נהיה בעדה רגע אחרי בסדרה נגד קבוצה שנואה אפילו יותר. אנחנו גם נגיד "שמע, צריך לשחרר אותו באמנסטי", וגם ניזכר שהפעם האחרונה שבאמת התעמקנו בחוקי הכספים של הליגה הייתה לפני שלוש שנים וגם אז נשברנו אחרי פיסקה וחצי.
אנחנו גם חושבים שישראלי ב-NBA זה כבוד גדול וגם לפעמים לא בטוחים שמה שקורה עם עומרי כספי זה מה שהתכוון המשורר. אנחנו גם חושבים שלכריס אנדרסן יש יותר מדי קעקועים וגם מחכים כבר לרגע הזה שהוא יתחיל לעשות קעקועים על הפרצוף שלו כי פשוט לא נשאר מקום. אנחנו גם אומרים עכשיו "ממפיס יכולה לקחת את הכל", וגם יודעים שכדי שזה יקרה משהו במיאמי צריך להתקלקל שחבל על הזמן.
כאלה אנחנו. גם אוהבים וגם שונאים, גם כועסים וגם סולחים. גם מקללים וגם מתפללים. טוב, ככה זה, אנחנו גם בני אדם וגם אוהדים.
(גם לכם יש "גם וגם"? שילחו לי במייל ואולי אכניס בטקסט "גם וגם" הבא)
