רשע וטוב לו
במידה מסוימת אולי דווקא טוב שהמשחקים של מייקל ג'ורדן שודרו אצלנו בשעות הלילה המאוחרות. אחרת, איך הייתי מרגיש אם הייתי צופה במשחק שלו בפריים טיים מוקף חברים שמתבטלים בפניו, כשרק אני מסרב לראות את האור? שם, בחסות החשיכה, יכולתי להרשות לעצמי להיות האפיקורס שמסרב להצטרף לחצר החסידים הגדולה של האליל. והאמת, שאת "אלוהים" של המגרש אף אחד לא באמת הצליח לשמור.
כאוהד בוסטון, ג'ורדן מעולם לא פגע בקבוצתי באופן ישיר. כשהוא הדיח את דטרויט השנואה והלך כל הדרך לאליפות ראשונה מול הלייקרס אפילו שמחתי בשבילו. היה שם סיפור של התגברות, התמדה ועמידה במטרה. מחאתי כפיים והמשכתי הלאה. זה לא שלא הבנתי בזמן אמת שאני צופה במעשה שכינה, חזיון נדיר ומשהו חד פעמי, אבל ג'ורדן לא השאיר לך הרבה ברירות, או שהצטרפת למופע הסגידה או שרצית שיפסיד.
פרשנים, שדרנים, אפילו שופטים, כולם יישרו קו עם הגדולה של MJ בלי לפקפק בו. אני ראיתי לצד הכדורסלן המושלם גם את האיש הרחוק משלמות. על פי הדיווחים השונים, ג'ורדן הוא איש פגום מאוד. הוא מתואר כחבר רע לקבוצה, מהמר כפייתי וקמצן כרוני. אחד שהתעלל בשחקנים לצדו, רדה בהם והשפיל אותם אם לא עמדו בציפיות המטורפות שלו. סקוטי פיפן, שסבל מנחת ידו, הסכים לחיות תחת המשטר הזה ותוגמל בשש אליפויות. הוראס גרנט סירב ומי שראה את השמחה שלו כשהדיח את שיקגו במדי אורלנדו ב-1995 יודע כמה שנאה ג'ורדן ידע לייצר נגדו. אני מבין יותר את גרנט מאת פיפן.
מצטער, אבל קשה לי עם כאלו שמקדשים את הניצחון בכל מחיר, קשה לי להתחבר לרוע, לקילינג איסטינקט אכזרי. אני מתקשה לשמוח עם כאלו שאתה יודע מראש שהם יצליחו עד כדי כך שגם הניצחון הכי דרמטי כבר כמעט הופך לבנאלי. בטח צפוי. לכן הזדהיתי יותר עם בארקלי, דרקסלר וסטוקטון על פני המכונה המשומנת של ג'ורדן. אליו הרגשתי הערכה, אליהם הייתה לי סימפטיה.
ומעל הכול, ג'ורדן תמיד ייזכר אצלי כאחד שישב על הגדר ופספס הזדמנות פז למנף את החשיבות הגלובלית שלו לעשייה פוליטית משמעותית. המשפט שלו "גם רפובליקנים קונים סניקרס" (שאמנם נאמר בגיל 24), הוא משפט ציני מפיו של צעיר שהעדיף להיות קר ומחושב במקום להביא תועלת לקהילה שלו. תחשבו על מה שמוחמד עלי השיג למען מעמד השחורים, ומה מייקל הלא מוסלמי, הלא מיליטנטי והפופולארי בהרבה יכול היה לעשות. איזה בזבוז.
רשת ESPN ערכה השבוע השוואה בין ג'ורדן ללברון ג'יימס וקבעה שג'ורדן משפיע יותר בגלל שהנעליים שלו עדיין מרוויחות כסף, שנים אחרי שפרש. אני לא לגמרי מסכים עם האבחנה הזאת, אבל אם זו המורשת שתישאר מג'ורדן הרי שאפשר בצער להגיד – איזו השפעה ואיזה נעליים?
(גבריאל היידו)
מפלצת
יש לי וידוי לאלוהי הכדורסל: האמת היא שמעולם לא באמת אהבתי את נציגך עלי אדמות. בכל הרגעים הבלתי נשכחים, בכל המהלכים עוצרי הנשימה, בכל סל, בכל ניצחון, ובכל סל ניצחון. למרות שהיה לי ברור שאני צופה בתופעה חד פעמית והיסטורית, תמיד קיוויתי שיחטיא, תמיד רציתי שיפסיד, תמיד הייתי בעד דרקסלר, בארקלי או מאלון.
בעונת 90/91 כבר השלמתי עם סופה של אגדת לארי בירד אהובי. השנאה שלי לבד בויס מדטרויט הייתה שניה רק לשנאה העזה למג'יק וללייקרס. אייר ג'ורדן עשה דברים שלא קשורים לכדורסל כפי שהכרנו אותו, אבל הימור על הכוכב האגואיסט וחבורת הנגרים שלו לאליפות באותו זמן היה לא שונה מהימור שהבולס הנוכחיים יעברו את מיאמי ואת אוקלהומה סיטי בדרך לזכייה באליפות. אז אחרי שמייקל השפיל במו ידיו את הפיסטונס האלופים, רציתי לראות אותו מצליח לסחוב את הקבוצה שלו לעוד נס אחד מול הסגולים-זהובים השנואים. האמנתי פחות אחרי שהפסידו במשחק הראשון.
ואז בא משחק מס' 2...
לאחר שעוד מופע ריחופים שלו הסתיים בגניבת יתרון הביתיות ע"י הלייקרס כבר במשחק הראשון, MJ עלה למשחק השני כדי להציג לעולם את (מה שעומד להפוך לביטוי שגור בפי כל אוהד כדורסל) הצוות המסייע שלו. הוא וויתר על זריקות וחילק את הכדור בין פיפן, גרנט, פקסון וקרטרייט, שללא האס המנצח שלהם הצליחו לשמור על ההובלה לאורך כל המחצית הראשונה.
כשג'ורדן החליט להצטרף להצגה פתאום התחלתי לחשוש. בזמן שהוא פצח בסדרת 13 קליעות רצופות אני התחלתי להבין את הסיוט המתמשך שנולד לי אל מול העיניים. כשלקראת הסיום, כשהבולס הביסו את מג'יק והלייקרס ההמומים, הוא עלה להטבעה בימין ואז פתאום החליף יד וקלע לייאפ בשמאל, הייתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי את הטעם החמוץ בפה. טעם שליווה אותי עד סוף הקריירה שלו. אני יצרתי מפלצת.
(רון דיאמנט)
לא מתחבר
בימים אלה לא נעים להודות: אני אוהד את הלייקרס מילדות. בכיתה ג' השווצתי באוזני אחי הגדול שאני מכיר בעל פה את החמישייה של הלייקרס. "הנה, תראה: מג'יק, סקוט, קארים, וורת'י, גרין". הוא התרשם עמוקות, או כך טען.
המשחקים היחידים שזכיתי לראות אז היו בשבתות בערוץ המזרח התיכון שעשה כבר אז את מה שעושים היום במחצית הסופרבול, אם כי מעט בהגזמה, וייבא לכאן את ה"שידור חי מוקלט" ("טייפ-דילייד". כלומר בלייב, אבל באיחור של 3 חודשים. סדרת הגמר של 91 הייתה הראשונה ששודרה בלייב אמיתי בישראל (גם אם לא במלואה). אז זכיתי סוף סוף לראות את הקבוצה של שנות ה-80 עושה ניסיון לזלוג לתוך הניינטיז, פצועה ובלי קארים – אבל עדיין עם כל היתר. וכמובן שמג'יק. אני זוכר היטב את השלשה של פרקינס במשחק 1 (פרקינס אח"כ: "אמרתי לעצמי, היי סם זה רק משחק, נו פרובלם"), את החיבוק של מג'יק לדיבאץ במשחק 3 אחרי סל ופאול שהספיק רק להארכה, ואת הלייקרס הגדולה בהופעה הירואית אחרונה.
אני זוכר בעיקר את תחילתה של תחושה, שהתאפיינה במן זיעה קרה, ושרק הלכה והתעצמה עם השנים, שמה שלא יעשו נגדו זה לא יספיק. בגמר 91 היו הרגעים הראשונים של שד שסוף סוף מתחיל לצאת מהבקבוק. מייקל נתפש אצלי כשחקן שבשיאו לא היה מסוגל לטעות. תמיד מסר בזמן, תמיד חטף ברגע המכריע, תמיד חצה את המגרש במהירות כשהיה צריך. ברגעי לחץ איכשהו זה נכנס, ברגעי לחץ אחרים הוא מצא חברים שיעשו את זה. במשחק מספר 1 של הסדרה נגד הלייקרס הוא פספס זריקה מכריעה. אס במשחק 3 כבר הביא להארכה בשניות האחרונות וברביעי נתן הופעה אישית עצומה, אבל איפשר לפקסון להכריע את המשחק. עזבו את ממוצע הנקודות (המרשים כרגיל), ג'ורדן סיים את הסידרה עם 11.4 אסיסטים ו-6.6 ריבאונדים בממוצע.
בשנים שבאו אחר כך הלייקרס כבר לא היו רלבנטיים, אז בסוף העונה מצאתי את עצמי מעודד סוג של דרים טים: דרקסלר, יואינג, בארקלי, מאלון, סטוקטון, קמפ, פייטון, מורנינג, אך לשווא (ולפעמים עודדתי גם את בעיית ההימורים ושאר השמועות הפחות מחמיאות). ועם כל עונה וכל אליפות שנאתי יותר, והוא הפך בעיני לא אנושי יותר, כזה שלא ניתן להזדהות איתו פשוט כי הוא לא נכשל (באותן שנים). אחד כזה שלא מסוגל לטעות, כזה שתמיד ימצא דרך, שעושה את כל מה שיאלץ, שהוא פשוט כל כך לעזאזל מושלם שזה כבר מעצבן בטירוף (וגם כולם נורא אוהבים אותו, אבל זה כבר נושא אחר).
"אם אני ריילי אני מרוצה, לג'ורדן יש 48 נקודות, והניקס רק בפיגור 5". כמה פעמים שמענו וריאציות של המשפט הזה מפי עפר שלח או שימי ריגר במחציות או אחרי משחקים (אולי בניסיון לשכנע את עצמם שיש צ'אנס)? העניין הוא שגם המשחק נגמר על פי רוב בהפרש דומה. כי מייקל עשה את מה שהיה צריך כדי לנצח. וזה תמיד תמיד עבד.
אין ספק – זה היה שילוב של טראומה ופוביה מתמשכת, ותסכול ופחד ויראה. ותיעוב. וטמטום. כי בפרספקטיבה של זמן, אפילו קצת מכל התכונות שהוא גילם, יהפכו כל שחקן נ.ב.א לחבר מכובד בהיכל התהילה. והוא קיבל כל אחת מהן ובערמות ועשה איתן את המקסימום, ולא ויתר לאף אחד ובעיקר לא לעצמו. בלי ספק, חטאתי לפניך, וזה הזמן שלך לגלות משהו שככל הנראה לא גילית מעולם: רחמים.
(גיא לשנובולסקי)
יצאתי ילד
זה בעיקר היה הדחף האנושי לבחור בין טוב לרע. לעשות לעצמך סדר בינארי בסיסי בראש של מי אתה, ומי היריב המרכזי שלך. מי זה שיכול לעמוד בינך לבין רגעי האושר המזוקקים שאתה הכי רוצה לחוות. כילד שצלל ל-NBA בזכות ישות כשרונית שנזרקה מזמן למרתפי הזיכרון בשם פני הארדוואי, לא הייתה לי שום ברירה אמתית בנושא. אורלנדו, עם פני ושאקיל, הייתה אז התקווה הגדולה של הליגה כולה. היא הייתה אמורה לזנק לתוך בור הכריזמה והקלאסה שהשאיר מאחוריו מייקל כשפרש לראשונה, להחיות את המזרח, ולהשכיח שרק לפני רגע אלוהים בכבודו ובעצמו היה פה. ההתאהבות בה הייתה קלה וכיפית.
ואז הוא חזר.
"איך אתה יורה לשטן בגב? מה אם אתה מפספס?", שואל קווין ספייסי ב"החשוד המיידי" (שבאופן מקרי יצא לאקרנים בשנה בה ג'ורדן שב מהפרישה). ובכן, יש עוד דרך. לא לירות. פשוט לנסות לחיות איתו מבלי להתבאס, באמונה שאפשר להביס אותו. הטריק הזה עבד בדיוק לעונה אחת בה השד היה פחות נורא (כשהמג'יק הדיחו את הבולס ב-95), אבל משם והלאה זה היה לחיות עם השטן, לדעת שאין שום דרך בעולם שהוא יפסיד, ולקבל את זה. אז ניסיתי לזייף חיבה לסיאטל ב-96 ושאגתי בכל סל של מאלון ב-97 ו-98, אבל עם הוויז'ואל של מייקל מניף שש אצבעות, הגיעה גם ההכרה הבאמת בלתי נמנעת – טעיתי.
טעיתי לא כי זו חובה להיות תמיד בעד הטובים והמוצלחים, אלא כי אהבתי ענף ספורט מסויים, ובמקביל הרגיז אותי לראות את האדם הכי טוב ששיחק אותו אי פעם מנסה למקסם את המורשת שלו. סיננתי בוז בזמן שמול עיניי הספורטאי היחיד בהיסטוריה ששילב קבלות בשטח עם קילריות, ווינריות, אסתטיקה מופלאה, קלאסה ומנהיגות (והחזיק בציון 10 בכולם) בונה את תיק העבודות המהמם שלו. אז סליחה מייקל, יצאתי ילד. אומרים שלטעות זה אנושי. למחול, אתה יודע, זה כבר התפקיד שלך.
(אריאל כהן)
