הכישרון של נבחרת ארה"ב, החוסר ביריבות משמעותיות ובעיקר התהליך הארוך שעבר לברון ג'יימס בעונה האחרונה, אפשרו למייק ששבסקי לאמץ סוג של "סמול בול" בהתאמה לכדורסל הבינלאומי, שעיקרו שימוש בשחקנים ורסטיליים שיכולים לתפקד בעמדות שונות, בשני צדי המגרש, וללא הישענות על שחקן ציר דומיננטי. הנבחרת שזכתה במדליית הזהב בלונדון פתחה עם טייסון צ'נדלר בחמישיה והעלתה מהספסל את קווין לאב והילד מהמכללות, אנתוני דיוויס.
לשם השוואה נבחרת הדרים טים המקורית, והנבחרת שהגיעה אחריה באטלנטה 96' ומשום מה לא זכתה להיכלל בדיון, החזיקה בסגל סנטרים כמו יואינג, רובינסון שאקיל אוניל והאקים אולאג'ואן (ולא אמרנו מילה על קארל מאלון וצ'ארלס בארקלי). אלונזו מורנינג, משחקני ההגנה הטובים בתולדות הליגה, מצא מקום רק ב"סגל ב'" שנשלח לאליפות העולם ב-94, לפני שניצל פרישות בשביל לנסוע למשחקים האולימפיים ב-2000. עם זאת, מהנבחרת של 2012 גם כן נעדר שם בולט אחד – דווייט הווארד. שהפך הקיץ להעברה המשמעותית ביותר בליגה.
מעבר ליכולת המוכחת של השחקן, שהגיע למקום השלישי בדירוג השחקנים השנתי של ESPN מדובר בסיפור יותר מעניין של מאץ'-אפ. מבט חטוף על פני הליגה מגלה שסיפור ה"סמול בול" הפך די נפוץ בה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל מחסור בשחקני גבוהים מהסוג ששלט בליגה בשנות ה-90 ואימוץ הצלחות יחסיות של קבוצות מהזן של גולדן סטייס תחת דון נלסון (בשנות התשעים) ופיניקס בימי נאש-ד'אונטוני. השינוי בסגנון בא לצד האבולוציה של תפקיד שחקן הפנים, שנדרש היום לעמוד בסטנדרטים של אתלטיות ויכולות להשתתף במשחק הריצה (הגנתית והתקפית) על חשבון אלמנטים כמו פיזיות או משחק עם הגב לסל. סממן מעניין לתופעה הזאת היא החלטת הליגה לראשונה בהיסטוריה לבטל את קטגוריית עמדת הסנטר בהצבעות לאול-סטאר. אמנם באיחור, אבל מוטב כך מאשר אף פעם.
בעונה החולפת ראינו לראשונה כיצד קבוצה שמשחקת בלי סנטר כלל במרבית דקות המשחק זוכה באליפות. מיאמי קטפה את פירות התפתחותו של לברון ג'יימס, שלמד לשחק בעצמו עם הגב לסל. וכך, אחרי עונה מאכזבת בה ניסו במיאמי לשדך לו סנטרים קונבנציונאליים כמו אילגאוסקס או דמפייר, המאמן אריק ספולטרה פשוט הציב אותו בעמדה 4, את בוש ב-5, והיה זה שחגג עם השמפניות בסוף יוני.
ספולסטרה גם הרשה לעצמו לקחת חלק מהקרדיט לשינוי. "כשהוא הגיע לקבוצה לקחנו את זה כמובן מאליו שהוא סמול פורוורד", אמר, "אבל כשלברון עבר לשחק בפנים הוא עבר טרנספורמציה וכמוהו גם כל סגנון המשחק בליגה".
דוגמה מוצלחת נוספת לתהליך היא דנבר תחת הנהגתו של ג'ורג קארל, שהמציאה מחדש את הכדורסל נטול הכוכבים ולמרות עזיבת שחקני מפתח (בעיקר לסין, אבל גם בטרייד לניו יורק) הצליחה להעפיל לפלייאוף ולמתוח את הלייקרס בסיבוב הראשון. הנאגטס עשו זאת תוך נטרול אלמנט הגובה של צמד התאומים גאסול-את-ביינום, בין השאר באמצעות משחק ריצה ושימוש בקנת' פאריד, שחקן פנים של 2.03 כסנטר. על הטרייד המרובע מהקיץ, ששלח את הווארד ללייקרס אבל בין השאר הנחית בדנבר את איגודאלה, אמר קארל: "החתמנו את אנדרה אבל הפכנו את הלייקרס ליותר טובים. ועדיין, זה קרב של גודל נגד מהירות ואני בטוח ביכולות של הקבוצה שלי".
אם לשמוע דיבורים כאלה מקארל היצירתי והאמיץ זה צפוי, אז מה עם לראות את סן אנטוניו ספרס מצטרפת במידה מסויימת למגמה? כקבוצה שמשחק הפוסט אפ היה חלק מה-DNA שלה כבר יותר משני עשורים, אפילו הספרס עברו לסגנון משחק מהיר יותר. פשוט כי אי אפשר אחרת.
בעצם לא אם אתם שואלים את הלייקרס. הווארד אמור לספק פתרונות לכל תחלואי הקבוצה בהגנה ובעיקר לספק ליריבות בעיות שהן לא ערוכות להתמודד איתן. סאגת עזיבתו את אורלנדו והביקורת שהוא ספג בעקבותיה הסיטה את הדיון מהעובדה שעדיין מדובר בסנטר הטוב והדומיננטי בליגה. אולי בסנטר היחיד בליגה שהוא טוב ודומיננטי באמת בשני צדי המגרש. אנדרו ביינום הוא שחקן התקפה מוכשר, אבל עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל להשפיע על המשחק בצורה יזומה, ובכל פוזישן מחדש. לעומתו, היכולת של שחקן הפנים החדש של הלייקרס למשוך תשומת לב בהתקפה, לחסום כמה פעמים בכל משחק בהגנה, ולקלוט יותר מ-1000 ריבאונדים בעונה, היא מצרך שאין כמותו כיום בליגה. אז מה הפלא שמאמנו מייק בראון כבר עורך השוואות? "אני רואה אותו וחושב על ביל ראסל, מישהו שפשוט משתלט על המשחק", הצהיר בגדול בראון.
והווארד בעצמו, אם אתם בוחרים להאמין לו, מגיע רעב. "אני מאוכזב שלא זכיתי בתואר שחקן ההגנה של השנה אשתקד, השנה שמתי לי את זה כמטרה", אמר לאחרונה. והווארד רעב זה הווארד מאוד מסוכן. אם יזכה, אגב, הווארד יהיה הלייקר השני בלבד שזוכה בתואר והראשון מאז מייקל קופר בעונת 86/7.
בסופו של דבר, גם אם הליגה הולכת לכיוון של סמול-בול (ברוב הדקות בגמר האחרון לא היה סנטר על המגרש בשתי הקבוצות), הרי ההחתמה של הווארד תיפתח עידן חדש. זה שינוי כוח משמעותי שמחייב את ההנהלות של הטוענות האחרות לכתר להגיב, וכבר עכשיו.
היריבה העיקרית של הלייקרס במערב, אוקלהומה סיטי, עמדה ועדיין עומדת בפני סוגיית הארכת החוזה של הארדן. אחרי שסגרה את דוראנט, ווסטברוק ואיבקה לשנים הקרובות, הארדן הוא החתיכה האחרונה בפאזל. הבעיה היא החוזה הגדול של הסנטר הפותח בקבוצה, קנדריק פרקינס (עוד 26 מיליון דולר לשלוש שנים הקרובות). ביחס לתפוקה שהוא מספק, הפיתרון האידיאלי הוא סעיף האמנסטי, שיאפשר לפיינליסטית מהעונה האחרונה לחתוך את הסנטר ולהציע להארדן חוזה גבוה תוך הישארות באזור תקרת השכר. אך לפתע פרקינס הפך משחקן שמדברים על פרידה ממנו, בין השאר בגלל היכולת וחוסא ההתאמה מול מיאמי, לקריפטונייט כנגד סופרמן במאץ' אפ עתידי עם הקבוצה של קובי, נאש והווארד.
ההגעה של סופרמן לעיר המלאכים לא מבטיחה לליקרס אליפויות. בוודאי כאשר מדובר בשנת חוזה אחת אבל המועדון, שעשה לעצמו מנהג של לצרף את שחקני הציר הטובים בליגה, שוב גורם לכולם לעצור רגע ולחשוב כיצד מתמודדים עם הלייקרס ואיך מוסיפים מאסה בצבע. ולשנות את כיוון האבולוציה של הליגה זה הישג שלא כל שחקן ומועדון יכולים לזקוף לזכותם.
