לא סתם דאנקן לא הצליח לשלוט ברגשות שלו. הוא ידע שזה גמור בשנייה שהחטיא. בפסק הזמן הוא החזיק את הראש, התקשה לוותר לעצמו ובעצם התחיל את הליך ההתאבלות על הטבעת שאבדה. תהליך שחבריו לקבוצה התחילו עוד לפני משחק 7.
ג'ינובילי, למרות 18 הנקודות שקלע, ופרקר נראו כשניים שנשארו תקועים מנטאלית עמוק בסיומו הטרגי של משחק 6. הם לא היו שם במאני טיים. לא פרקר, אותו השאיר פופוביץ' על הספסל בהתקפה האחרונה של המשחק, ולא ג'ינובלי, שאיבד כדור 23.8 שניות לסיום המשחק מסר סופית את האליפות כולה ללברון ג'יימס. ג'ינובלי ופרקר השאירו את הפאוור פורוורד הגדול בהיסטוריה, בגיל 37, לבד במערכה.
ההיט הם אמנם האלופים. הם אלה שניצחו הכי הרבה משחקים בעונה הרגילה, הם אלה שזכו ביתרון הביתיות בפלייאוף, והם אלה שניצחו ארבעה משחקים בסדרה הגמר. ולמרות הכול, מי שיוצאים מהסדרה הזאת הגיבורים האמיתיים הם הספרס. כן, גם ג'ינובלי ופרקר, שאולי כשלו במשחק האחרון אבל ניצחו משחקים עבור הספרס כל העונה, כולל בסדרה הזו.
מי בכלל האמין שמישהו יקשה על ההיט בפלייאוף הזה? מי האמין שלולא שלשת הקלאץ' העצומה של ריי אלן בסיום משחק 6, ההיט היו הצד שדופק בפרקט? תחזרו חודשיים אחורה ונסו להיזכר מי היה ההימור הכמעט יחיד לזכות בטבעת הזו. ממש כמעט כולם ראו את ההיט מטיילים לעוד תואר.
"להם יש כשרון. לנו יש את הביחד", אמר פופוביץ' לחניכיו באותו פסק זמן מדובר אחרי ההחטאה של דאנקן, ובעצם הסביר לנו איך בשנים האחרונות תאהבנו כמעט כולם בקבוצה הלא כל כך אסתטית שכולנו התרגלנו לשנוא.
המאמץ ההרואי של הספרס המזדקנים ראוי ליותר הערכה מאשר ההתקשות של ההיט, הפייבוריטים הברורים שנהנו מיתרון עצום בכישרון על פני כל קבוצה אחרת בפלייאוף רוויי הפציעות הזה. היכולת של הספרס להשכיח את העליונות של ההיט עוד בסיומו של משחק 1, וכמובן בהמשך הסדרה, ראויים ללא פחות מהערצה. האופן בו מיקסמו את היתרונות שלהם ופגעו בנקודות התורפה של מיאמי היה תענוג לצפייה עבור חובבי כדורסל.
הם אמנם נשארים רק עם המחמאות, אבל זה לא שחסר למי לחלק אותן. לדני גרין ולתצוגת השלשות שלו, שהובילה לשבירת שיא השלשות לסדרת גמר עם 27 (ב-55%!), 5 יותר משיאו הקודם של ריי אלן, שהיה על הפרקט כדי לראות את זה קורה מקרוב. ולטוני פרקר, על המחויבות והווינריות הבלתי נגמרות שלו, ששיחק כמעט חצי מהסדרה פצוע ומוגבל, וחתום על אחת הזריקות הגדולות שראינו במעמד הזה. ולקוואי לאונרד, שתיפקד כאילו הוא שנים במעמדים הללו, וסיים את הסדרה עם הופעות של 22, 11 ו-19, 16, קיבע את מעמדו ככוכב השלישי של הקבוצה. וכמובן שלדאנקן הבלתי נגמר, שגם הפעם פשוט "בא לעבוד" והעמיד ממוצעים של 18.9 נקודות ו- 12.1 ריבאונדים בסדרה, וניפק את אחת המחציות הגדולות בתולדות הגמר.
הספרס הם אות ומופת לקבוצת כדורסל אמיתית שממחישה את מהותו הקבוצתית של הספורט הזה. הם כסרט אירופאי דל תקציב שהצליח לנגוע בנו, לרגש אותנו, כשעל המרקע הנגדי מוצגת הפקה הוליוודית מלאה בפעלולים, שרירים, ותסריט עם סוף ידוע מראש.
ובעוד ברור שלסרט של ההיט יצא סרט המשך (ככה זה עם שוברי קופות), הרי שלא ברור מה צופן העתיד לחבורה העצמאית של סן אנטוניו. בראשות דאנקן. האם עקב גילו המופלג, ובהתאם לדעת הקהל הרווחת, נסגר החלון על האפשרות שישיג טבעת חמישית? האם הספרס, שיש להם את המאמן הטוב בליגה (ואחד הטובים בכל הזמנים), כוכב בשיאו בדמות טוני פרקר, וצוות מסייע צעיר וטוב בראשותם של דני גרין וקוואי לאונרד שהוכיחו את עצמם (וחתומים בספרס עד 2015), לא יכולים לעשות את זה גם שנה הבאה?
בניגוד למה שרבים חושבים, כשמסתכלים על זה לעומק, זו לא אפשרות הזויה שהספרס יגיעו רחוק בפלייאוף שוב, ובקרוב. דאנקן עדיין נראה מצוין. פרקר רק בן 31, לנארד הוכיח שהוא יכול להיות השחקן השלישי הכי טוב בקבוצה שמתחרה על האליפות, ג'ינובילי – אם יישאר – יוכל לשחק תפקיד קטן יותר אבל חשוב בהיבט החברתי. ולסמוך על פופוביץ' ואר.סי ביופורד שיעשו כמה התאמות טובות זה כבר לגמרי הגיוני.
ואל תשכחו, אנחנו עומדים בפני שינוי מאזן הכוחות בין המזרח למערב. והפעם זה לטובת המזרח. ממפיס, דנבר וקליפרס, כוחות עולים במערב, כולן החליפו מאמן, ההשפעה של זה עוד תיבחן, ומה גם שאנדרה איגודאלה (נאגטס) וכריס פול (קליפרס) עוד צריכים להחליט איפה הם ישחקו בעונה הבאה. הת'אנדר של דוראנט ו-ווסטברוק עוד לא הבשילו לגמרי. לייקרס תסבול מהיעדרותו של קובי בתחילת העונה, ולכו תדעו איך הוא יחזור. ואיפה דווייט הווארד ישחק. עם מה זה משאיר אותנו? גולדן סטייט ויוסטון? בתמונת מצב כזו, זו בהחלט אפשרות ריאלית שהספרס יחזרו לגמר בשנה הבאה. עם קצת מזל. שזה בדיוק מה שהיה חסר להם כדי לסיים את 2013 כאלופים. וגם את זה אף אחד לא ראה מגיע.
