"אני לא זוכר ממש את הפרטים עד הסוף, רק זוכר שהיו גישושים עם ה-NBA ורק שנתיים אחר כך הדבר הזה קרה". בעיני רבים, עודד קטש הוא הכשרון הכי גדול שצמח בכדורסל הישראלי. גארד לא אופייני שמגע הקסם שלו הפתיע כל אחד שרק הביט עליו בלי להכיר. מעין דראז'ן פטרוביץ' מקומי, אם תרצו. בניגוד לקודמיו, הוא כבר חתם בקבוצת NBA ועדיין לא הפך לשגריר הראשון בליגה הטובה בעולם.
"תמיד באו לראות אותי, עוד כשהייתי בגליל, אבל זה התפתח רק כשהייתי שנתיים-שלוש או ארבע במכבי", מתאר קטש. "זה לא כמו היום, אז לא היו הרבה שחקנים אירופאים ב-NBA. היו מרצ'יוליוניס, סאבוניס, קוקוץ'. בעיקר היו שחקנים שעברו דרך הקולג'ים, מעט מאוד הגיעו מאירופה. הדבר הכי גדול שיכולת לקבל זה שיזמינו אותך לוורק אאוט, לאימונים".
"הכל עובד דרך סוכנים", הוא מספר על ההתרחשויות בפירוט. "סטיבן היומן היה הסוכן שלי, הוא עבד אחר כך עם כספי, ליאור אליהו, דייויד בלו. יצרו קשר איתו וטסתי לארה"ב. אני לא מהמתלהבי NBA, לא הייתי בכל הקריירה שלי. זה לא היה איזה חלום שהייתי חייב להגשים. גם שנתיים קודם הזמינו אותי לאימונים ולא רציתי ללכת. לדעתי זה היה גם הניקס, כי סטיבן היה מניו יורק והיה מחובר שם".
"לא רציתי ללכת. האימונים האלה הם לא דברים שרציתי לעשות וסטיבן תמיד הכריח אותי", מפתיע קטש, כיום מאמן הפועל תל אביב. "הייתי בחור צנום ורזה - לא הכי מהיר, לא הכי חזק, לא הכי גבוה. אתה רק מגיע ועושים לך בדיקות גופניות - כמה אתה דוחק, כמה אתה עושה סקווט, כמה אתה עושה זה וכמה זה. בטוח שאני אהיה הכי חלש ב-NBA בדברים האלה. כולך תפוס ואחרי זה אתה צריך ללכת לשחק כדורסל. זה אימונים מגעילים כאלה. זה הכי אמריקאי שיש, אני לא כל כך מתחבר לדבר הזה. במכבי שיחקתי מול שחקנים שהיו ב-NBA. בזמנו באירופה, בגלל שלא היו הרבה ב-NBA, הרמה הייתה מאוד גבוהה. מה זה חשוב כמה מהר אני רץ? בואו תסתכלו כדורסל. סטיבן אמר לי: 'בוא תעשה בשבילי'".
"עשיתי מסע של שבוע-עשרה ימים", משחזר קטש. "התחלתי בקליפרס. היה אימון בסדר. אני לא רציתי את הקליפרס, בזמנו זו הייתה הקבוצה הכי חלשה ב-NBA. היה גם וורקאאוט בדטרויט והיה לי אימון נוראי פשוט. זו עיר אפורה. היה מסוג המבחנים שאתה לא מחכה אפילו לתשובה ופשוט הולך. ואז הגעתי לניו יורק לאימון האחרון".
"בניגוד לשני המבדקים הראשונים, לא היו רק מבדקי כוח אלא גם שניים על שניים, 3 על 3 מול כל מיני פרוספקטס כאלה. כמו ליגת קיץ עם שחקנים שכבר נבחרו בסיבוב שני או שלישי. התאמנתי נגדם", הוא ממשיך לגולל כל פרט כאילו זה היה אתמול. "היה לי טוב, בחלק של הקליעות התלהבו ממני. תוך רבע שעה ג'ף ואן גנדי ירד, כנראה עוזרי המאמן קראו לו כי הוא לא רואה את כל האימון. הוא התיישב והגיע ה-3 על 3. היה ממש טוב. היו מולי שחקנים שמאוד רוצים להוכיח את עצמם, כמו שאני אוהב. כאלה שקופצים מכל הטעיה וזזים מכל קרוס אובר. כאלה שיורדים נמוך בהגנה, לא מעצבנים כמו דורון שפר שלא זז ורק נותן לך מטר... ככה אתה מגיע לאימון במונית שהסוכן מזמין וכשאתה יוצא כבר מחכה לך לימוזינה. ככה, ישר, בלי בושה. סטיבן היה עם חיוך על הפנים. ואן גנדי קרא לעוזרים ולקח את סטיבן לשיחה".
"סטיבן חזר איתי בלימוזינה. היה מקרר, היה בפנים כל מה שאתה רוצה. נתנו לי כבר מלא חולצות וארגז עם דברים של הניקס להביא הביתה לאחיינים. אני זוכר שיחת טלפון עם אמא שלי מהלימוזינה, שם אמרו לי תדבר עם מי שאתה רוצה. סטיבן נכנס לרכב זחוח, מאוד מרוצה מעצמו. נשארתי לאימונים בגללו, לא התרגשתי מזה", מדגיש עודד. "בניקס בזמנו היו שני גארדים שידעתי שאני יכול להתמודד איתם, הייתי משוכנע שתוך שנה-שנתיים אקבל דקות משמעותיות. תכלס, עשיתי יותר כסף באירופה. אני אוהב יותר את הכדורסל האירופאי והחלום הכי גדול שלי היה לזכות בגביע אירופה ולא לשחק ב-NBA".
"אני לא זוכר אפילו את הפרטים של החוזה שהוא סגר. זה היה 200 או 300 אלף דולר מעל שכר המינימום שהיה אז, שהוא יותר נמוך מהיום", חושף הגארד לשעבר. "הלהיט בחוזה לא היה הכסף, אלא שבשנה השניה והשלישית אז היה הכסף מגיע. בכל מקרה הייתי צריך לוותר על כסף כי הסכומים שם הם ברוטו. ואז הגיעה השביתה. היה לי שם בית, אוטו וכל החיים עברו לשם. הייתי שם 3-4 חודשים. קבענו פגישה עם סוכנת נדל"ן שהראתה לי דירות של בין 9 ל-11 חדרים. משהו מטורף, הזוי. 5,000 דולר לחודש. אמרתי לסטיבן: 'אני לא צריך את זה. מקסימום 3-4 חדרים, אולי 5 אם יבואו אליי מהארץ'. הוא אמר לי: 'אתה לא יכול, אתה שחקן NBA. אתה לא יכול לא לנסוע באוטו יפה, אתה לא יכול לא לגור בבית כזה'. הוא אנס אותי לחתום על דירה איפה שהאוקיינוס נכנס עד האיזור".
"פעם הגעתי מהארץ ובאתי לביקורת דרכונים אחרי שהייתי 5-6-7 פעמים בארצות הברית. הייתה לי משפחה שם ותמיד הייתי אומר שאני בא למשפחה שלי. הפעם אמרתי לעצמי 'כמו תמיד, תגיד את האמת'. העניין הוא שבגלל השביתה אסור שיהיה שום קשר עם הקבוצות. לא טלפון, לא מסר, אסור לשלוח מייל ואין שום אסמכתא. שאלו אותי: 'מה אתה בא לעשות פה?'. אמרתי: 'אני בא לשחק כדורסל'. שאלו אותי איפה כי אני לא נראה שחקן כדורסל למי שלא מכיר אותי. חשבו שאגיד איזה היי-סקול או שבאתי למחנה של יהודים, של תגלית. אני אומר להם: 'בניו יורק ניקס'. ההוא שישב התרומם, הסתכל עליי מלמעלה למטה ואומר לי: 'that's a good one'. כאילו, בדיחה טובה".
"לקחו אותי לחקירה", הוא מפליג בסיפור, היום כבר עם חיוך על הפנים. "הכניסו אותי לחדר עם אזיקים על הידיים עם חבר'ה אפרו-אמריקנים שני מטרים על שני מטרים. חברה שלי הייתה בחוץ ואני שומע אותה צורחת. השאירו אותי שם שעה ורבע, חשבו שאני משקר. אז אמרתי: אני מניח שמכירים אותי אז תתקשרו לשגרירות, תגידו את השם שלי ויגידו לכם'. באיזה שלב אמרתי די, אני לא רוצה להיות פה. עצרו אותי וכבר רציתי לחזור הביתה. במזל עבר מישהו יהודי מהביקורת דרכונים שקרא כתבה עליי ושאל: 'אתה קטש?'. הוא סידר הכל. עד היום הם לא התנצלו על השעה וחצי שהם החזיקו בי".
ההשבתה נמשכה וקטש מצא בקלות מסגרת להשתלב בה בינתיים. "חזרתי למכבי עם חוזה שבועי שאני יכול בכל רגע נתון לחזור. אז באמצע דצמבר היה תום מועד ההעברות. במכבי, שהתחילה באירופה עם מאזן 3:0 או 4:0, היו ממש לחוצים והחזירו אותי עם חוזה ממש גדול. פר שבוע קיבלתי סכום מטורף. זו הייתה שנה שהיורוליג החליט שהקבוצה האחרונה בבית יורדת מהיורוליג ומכבי התחילו עם הפסדים נוראיים לקבוצות הכי קטנות. הם היו לחוצים טיל. הביאו אותי ועשינו כמה ניצחונות. הגיע תום מועד ההעברות ואמרו לי: 'אנחנו מציעים לך הרבה כסף ורוצים לדעת אם להחתים שחקן אחר או לא, קבל החלטה'. אחרי התייעצות כולם היו תמימי דעים שהליגה לא תיפתח השנה. הודעתי למכבי שאני נשאר. ארבעה ימים אחרי זה השביתה ב-NBA הסתיימה".
"יש דברים שאין מה לעשות, אני עומד במילה שלי. הרגשתי מחויבות למכבי כי הייתי תוקע אותם בגדול", הוא מסביר לנו, אולי לעצמו. "לא היה לי את החלום להיות הישראלי הראשון, חזרתי למקום שאני אוהב. אמרתי לעצמי שאם זה צריך לקרות, זה יקרה בקיץ הבא. הכל בסדר. להגיע לעונה שדוחים בה 4 חודשים גם ככה זה טראומה. לא הייתי כזה נלהב. ידעתי שאני צריך להתחזק. היום יהיה קשה להבין, אבל אני מדבר על תקופה ששיחקתי נגד ג'ינובילי באירופה, שיחקתי נגד אירופאים שהיום היו חוטפים אותם".
אז מה קרה בשנה אחרי זה? "לא זוכר מה היה ולמה ניו יורק לא הייתה אופציה. סטיבן אמר בוא נעשה עוד וורק-אאוט. התגבשה אצלי החלטה לבדוק קבוצה אחרת באירופה. היה כסף מאוד גדול ואתגרים מקצועיים. אולימפיאקוס רצו אותי, פנאתינייקוס רצו אותי, אפס פילזן רצו אותי וטים סיסטם רצו אותי - ארבע הקבוצות הכי יקרות ביורוליג. לא הלכתי לדפוק על דלתות ה-NBA".
