עבר. בחיים יש רגעים בהם אתה מבין שזה לא זה, שצריך שינוי. בשיקגו הבינו את זה בעונה שעברה. אחרי אינספור התנגחויות וריבים פנימיים, החליטו הבכירים ג'ון פקסון וגאר פורמן לפטר את טום ת'יבודו ולהחתים במקומו את פרד הויברג. הרמזים לאורך העונה היו דקים בערך כמו קרלוס בוזר, כך שאף אחד לא ממש הופתע מהמינוי של מאמן אוניברסיטת איווה סטייט. (בווידאו: ההפסד לגולדן סטייט. טוב, כולם הפסידו לה)
הויברג, מאמן מוערך בליגת המכללות, אימן באוניברסיטה ממנה הגיע פורמן לבולס עשור וחצי קודם, כעוזרו של המאמן טים פלויד, בימי החושך שאחרי שושלת ג'ורדן. פורמן ראה בו את ההיפך הגמור ממי שאימן את הבולס בחמש השנים האחרונות: מאמן התקפה עילאי, שרג'י מילר - חברו לקבוצה מאינדיאנה – הגדיר כמחונן מבחינת יצירתיות בהתקפה. האופי הנחמד והקליל של הקלע לשעבר, המכונה "ראש העיר" (לאחר שקיבל כמה קולות בבחירות לראשות עיריית איימס, איווה, בשל הפופולריות שלו בעיר), העלו תקווה שיצליח ליצור עם הקבוצה חיבור עמוק, כמו סטיב קר בגולדן סטייט.
אם רק היו שורקים לפסק זמן
מי יודע, אולי פסק זמן אחד של דייויד בלאט בפלייאוף 2015 היה משנה את הכל, והויברג היה ממשיך לאמן במכללות. במידה ובלאט היה מקבל את פסק הזמן שלא היה לו במשחק 4, היה סופג טכנית, הבולס היו יכולים לעלות ל-1:3, ואם היו עוברים את הקאבס, לבולס היה קשה להצדיק פיטורים. מה קרה בפועל, כולכם זוכרים.
למרות תרומתו של ת'יבודו להצלחות אינדיבידואליות – רוז כ-MVP בשנת 2011, גו'אקים נואה זכה בשחקן ההגנה ב-2014 וג'ימי באטלר בשחקן המשתפר באביב האחרון – ולמרות שהפך את הבולס לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, ההצלחה הזו מעולם לא היתרגמה לתארים. הנטייה התמידית לשחוק את שחקניו בדקות רבות ובאימונים אינטנסיביים לאורך כל העונה הביא אותם לפלייאוף פצועים ועייפים.
אבל הדבר שהכי דרש שינוי בשיקגו היה ההתקפה. ת'יבודו אהב התקפה איטית ומבוקרת, ומדד היעילות ההתקפית שלהם היה בכל שנה – אפילו בריצה לגמר המזרח של 2011 – מתחת לממוצע שרשמו קבוצות הליגה בפלייאוף. הקלישאה אומרת שלהגנה אין יום רע, אבל את ההתקפה הבינונית היא לא הצליחה להציל.
***********
הווה. עם מאזן 4:9, שיקאגו ניצבת במקום השני במזרח, יחד עם מיאמי. עוד לפני שנגיע לצד ההתקפי – או ל-Hoiball – נציין גם שפורמן ופקסון דאגו לתחזק גם את ההגנה, כאשר הביאו מהחממה של גרג פופוביץ' את עוזר המאמן שלו ג'ים בוילן, המתמחה בהגנה. בצעד שזכה למעט מאוד כותרות, השתכנע בוילן, ולבולס נשאר רק לקוות לאפקט שיצרו אנשים כמו מייק בודנהולצר, כשהגיע לאטלנטה.
הזכרנו את בוילן בעיקר מכיוון שלמרות המוניטין שיצא להויברג, הבולס מדורגים במקום החמישי דווקא בהגנה במדד היעילות של NBA.com, עם ספיגת 97 נקודות בלבד ל-100 התקפות. היריבות שלהם נשארות על 40.9 אחוז מהשדה, מקום שני בליגה הגנתית, וקולעות 98.5 נקודות – שיקאגו תשיעית בקטגוריה הזו. כנראה שת'יבודו כן השאיר יסודות טובים.
ההפתעה כרגע היא שדווקא בצד ההתקפי העסק קצת מקרטע: הויברג מחפש משחק ריצה, ושיקאגו עשירית בליגה מבחינת קצב, בניסיון למצוא את הזריקה הקלה והטובה ביותר לפני שההגנות היריבות מספיקות להסתדר. זה כולל בדרך כלל פיק אנד רול גבוה שמוביל לחדירה או לזריקה מעבר לקשת; הריווח בהתקפה בהחלט השתפר, אבל הממוצעים עוד לא שם. במדד היעילות ההתקפית, שיקאגו מדורגת רק 24 בליגה, לעומת המקום ה-11 בעונה שעברה.
עדיין פצועים
למרות חילופי המאמן, גם הפעם הפציעות נשארות כסיבה טובה לקרטועים. הויברג נאלץ להתמודד עוד לפני מחנה האימונים עם חיסרון של שחקן חשוב מאוד להתקפת הבולס: מייק דנליבי, שעבר ניתוח גב, תרם לחמישיית הבולס הרבה יותר ממה שחושבים. הממוצעים, 9.4 נקודות ו-1.8 אסיסטים לערב, לא שיקפו את היציבות, המנהיגות והשקט. בעונה שעברה מאזנם של הבולס היה 22:41 איתו, ו-10:9 בלעדיו.
בלעדיו נאלץ הויברג לבחור בין הגנה להתקפה: טוני סנל מצטיין בצד הראשון, ומספק חוסר יציבות זועק לשמיים וטעויות של מתחילים. דאגי מקדרמוט, שסבל ממדיניות אי-שיתוף הרוקיז של ת'יבודו, פורח בהתקפה ומדייק באחוזים אדירים מעבר לקשת, אבל מהווה נעלם בהגנה, ומחזיר את הויברג לדילמה.
את האינטנסיביות ההגנתית של ימי ת'יבודו גילם על המגרש ג'ואקים נואה, השחקן שנפגע יותר מכולם מחילופי המאמנים. ניתוח הברך והשיקום האיטי גרמו לו לקחת צעד גדול אחורה, ומי שנבחר לשחקן ההגנה של העונה ודורג רביעי בהצבעת ה-MVP, התקשה להסתדר עם פאו גאסול. דווקא בשנת חוזה, הוא הורד על ידי הויברג לספסל כשחקן השישי, אבל גם בו הוא מתקשה. בשלושה מתוך 12 משחקיו לא קלע כלל, וממוצע הנקודות שלו הוא 2.9 בלבד, לצד 8.2 ריבאונדים. העונה עוד צעירה, אבל ספק אם אפשר לומר זאת על נואה..
***************
עתיד. לפני פתיחת העונה, הצהיר הויברג שבכוונתו להוריד את העומס של דקות המשחק ולהרחיב את הרוטציה לעשרה שחקנים – וזה בדיוק מה שבהנהלה ובסגל רצו לשמוע – כדי להגיע טרי יותר לפלייאוף.
המרוויח הגדול מהשיטה החדשה הוא ניקולה מירוטיץ'. הריווח, הריצה והתלות בשלשות תפורים על Threecola, שפותח בחמישייה כפאוור פורוורד, אחרי ששיחק בשלוש עמדות בעונה שעברה, מה שהסיט את פאו גאסול לסנטר, והכימיה שהשניים פיתחו בנבחרת ספרד אמורה לעבוד גם כאן. שני הגבוהים שקולעים מבחוץ אמורים גם לרווח את הרחבה לחדירות של דריק רוז ובאטלר.
הפורוורד הסרבי-מונטנגרי מוסיף עוד ממדים התקפיים של יכולת לשים את הכדור על הרצפה ולחדור מקשת השלוש פנימה, וסחיטת עבירות דרך הטעיות גוף רבות. רק שכמו מקדרמוט, גם אצל מירוטיץ' שיפור בהגנה יעשה להויברג חיים קלים יותר, רק שהבעיות ההגנתיות שנוצרות איתו ועם גאסול גורמות להויברג להעדיף פעמים רבות את נואה וטאג' גיבסון.
באטלר דיד איט
באטלר הוא המרוויח הגדול השני. גם כמות הדקות שירדה לא פגמה ביכולת שלו, והוא הפך לפרנצ'ייז פלייר, ומתפקד כפליימייקר שני לרוז (כשהוא משחק) או ראשי ליד רכזים עם יכולת קליעה מבחוץ ופחות עניין במסירה. הוא לוקח יותר זריקות מחצי מרחק, משלשות ומהעונשין, שיפר את אחוזי השלוש למעל 40 (עם שיא קריירה, שלשה וחצי לערב), ורושם 21 נקודות, 5.2 ריב' ו-3.4 אס' לערב. כשמוסיפים את ההגנה הנהדרת (2.1 חטיפות למשחק), אל תתפלאו אם מהלכים כמו הגג על פול ג'ורג' מאינדיאנה ברגע האחרון, או ההשתלטות על המשחק בפניקס ברבע האחרון, יהפכו לעניין שבשגרה.
שחקן שלישי שצריך לנצל את ה"הויבול" לטובתו – בדגש על 'אמור' – הוא דריק רוז, שעדיין לא התגבר על הפציעה בארובת העין, שעלולה להשפיע על הראייה שלו גם בטווח הארוך. מה שכן, כל עוד הברכיים שלו יחזיקו מעמד, אין סיבה שלא ישתלב. במשחקים חשובים העונה הוא כבר נתן הצגות, כמו נגד קליבלנד, אוקלהומה ואינדיאנה, עם תזכורת ליכולת שהניבה לו את ה-MVP. שיקגו של היום ממילא לא צריכה את רוז מודל 2011, שסחב את ההתקפה על הגב, אלא רכז מהיר שיאלץ את ההגנה להתמקד בו ולהשאיר את קשת השלוש פנויה. זה, בהחלט אפשרי.
למי שמיהר להתאכזב, נספר שגם בעונה הראשונה של ת'יבס דברים לא התחברו – הבולס פתחו את העונה אז עם 8 הפסדים ב-17 משחקים, לפני שהמריאו. אין סיבה שעם הסגל הקיים העניינים לא יתחברו – אולי עד כדי סכנה ממשית לכתר המזרח, ששייך ללברון ג'יימס כבר שנים.
