1. וויר אר יו? 17 דקות שיחק טראוויס וויר (Travis Wear) בליגת הקיץ האחרונה של ה-NBA, וכולן במדי אטלנטה הוקס. אחרי עונת קולג' אחרונה ב-UCLA בה רשם 7.2 נקודות ו-3.2 ריבאונדים, ובגיל 24, היה ברור שהוא בדרך לקריירה בגרמניה (לפחות התחליף-מילקי זול) או באוקראינה (עדיף לא במזרחה, כן?). ב-9 בספטמבר, כשהניקס הודיעו שהחתימו את לנגסטון גאלוויי ואת וויר, העורך בחר לשים תמונה של גאלוויי. אף אחד לא ממש ספר את וויר, עד שהניקס הפתיעו ורגע לפני פתיחת העונה, זרקו את טרוויס אאוטלו לפח – סליחה, לפילדלפיה – בעצם זה אותו דבר – והשאירו את טראוויס וויר בסגל כשחקן ה-15.
13 דקות שיחק טראוויס וויר בלילה האחרון במדי ניו יורק ניקס, שניצחה בחוץ את לברון ג'יימס. הוא לא קלע, לקח שני ריבאונדים ומסר שני אסיסטים, אבל הנה מה שהוא כן עשה: שיחק ממושמע, ושם את הגוף הגדול (208 ס"מ, 104 ק"ג) והמסיבי שלו על לברון, שרשם מולו 0 מ-4 מהשדה.
טראוויס וויר היה הסמל של הלילה הזה. הוא הסמל של מה שדרק פישר מנסה לעשות מהניקס: קבוצה שלא קופצת מעל הפופיק, שמשחקת כדורסל אחראי. כשאנדראה ברניאני וחוסה קלדרון מושבתים וסמואל דאלמברט לא פקטור, הוא העלה לפרקט את אחד הסגלים האפורים שהניקס ראו מימיהם. קווינסי אייסי הוא גרסה צעירה יותר של רג'י אבאנס (ואם אתם לא מכירים את שניהם, זה בסדר), ריבאונדר אדיר וקפיצי עם יד בינונית מינוס; ג'ייסון סמית' הוא החתמה מצוינת, אחד מאמני חצי המרחק היותר אנדרייטד בליגה, אבל סביר להניח שגם הוא נשמע לכם כמו שם גנרי; קול אולדריץ' נודד בין ספסלים כבר שנים. ושיין לארקין.
זוכרים את שיין לארקין? ההוא שנאבק בדאלאס על דקות עם גל מקל, שבר יד ובקושי שיחק, הראה הבזקים קטנים בהמשך העונה, הועבר בקיץ בטרייד צ'נדלר-קלדרון לניקס, ואבא שלו מתח ביקורת על חוסר האמון של הנהלת המאבריקס? שיין לארקין שיחק בלילה שעבר 28 דקות, חטף 5 כדורים, קלע 4 מ-6 מהשדה וניטרל באתלטיות ובזריזות שלו, פעם אחר פעם, את נסיונות שמירת הלחץ של הקאבס. עכשיו, אחת הקלישאות הגדולות היא שה-NBA זו ליגה של הזדמנויות. ואם הפיסקאות הללו לא שכנעו אתכם, אני לא יודע מה כן.
2. די-פנס! תוכנית המשחק של הקבאלירס בהגנה, שסומנה כחלק הבעייתי שלהם, דווקא עבדה לא רע בכלל. בליגה בה אם אתה גורם ליריביך לזרוק המון מחצי מרחק ניצחת, הקאבס עשו בדיוק את זה. התקפת המשולש, שלניקס ייקח ממילא זמן ללמוד, הופיעה אצלם להבזקים מינימליים במקרה הטוב. הניקס נתקעו פעם אחר פעם עם זריקות רעות בסוף שעון, יד בפרצוף, חצי מרחק, אוף באלאנס. הבעיה: הם קלעו, וקלעו, וקלעו. פריג'יוני מהחצי, שמפרט, לארקין, ג'ייסון סמית', ג'יי.אר סמית' שפתאום יכולת האלתור הווירטואוזית שלו הפכה לקרש הצלה. סל אחר סל, הלך וגבר הביטחון העצמי של הניקס – לילה קודם, מול מועמדת לאליפות אחרת מהמזרח, הם קלעו 31 אחוזים מחצי מרחק והפעם 51 אחוזים.
בקליבלנד בנו על ההחטאות הפוטנציאליות האלה. רובן היו יכולות להפוך למתפרצות (אגב, וגם כאן הניקס, הודות לרגליים הצעירות של שחקנים כמו לארקין ושמפרט, ירדו מהר להגנה), לעורר את הקהל ולשחרר את שסתום הלחץ העצום שרובץ מעל העיר המקוללת הזו. במקום זה, חוסר ההצלחה בהגנה הקרין על ההתקפה, ועל כל שאר התחומים. הקבוצה ש"לא אמורה להפסיד בריבאונד באף משחק העונה", אליבא דלברון, הפסידה בקטגוריה הזו כבר במשחק הראשון, 35:33.
3. או-פנס? תוצאות מהקדם-עונה לא ממש מעניינות, אבל שני נתונים מעניינים משם בהחלט אמורים ללוות את הקאבס העונה: זו היתה הקבוצה ששיחקה בקצב האיטי ביותר בשלושת שבועות ההכנה, ולמרות זאת, היא השיגה את מדד היעילות ההתקפית הגבוה ביותר בליגה.
הפרינסטון אופנס המפורסם של בלאט, זה שגרם למייק מילר להגדיר אותו כ"Borderline Genius", נראה טוב בקדם-עונה, אבל שם לא היה את הלחץ, לא היתה יריבה אפרפרה שהובסה לילה קודם בביתה, טסה שעתיים ונראית כצאן לטבח.
בלאט וקיירי אירווינג לקחו אחריות בסיום על ההפסד. יפה מצדם. בלאט היה קצת שמרן מדי עם הרוטציה (שחקני החמישייה קיבלו 79% מהדקות – הנתון הגבוה בליגה אחרי המשחק הראשון של הקאבס), אירווינג דווקא הצליח בכמה פעולות זריזות לקרוא את הגנת הניקס ולייצר נקודות קלות. הם לא אלה שהיוו גורם מכריע בהפסד של הקאבס.
מי שהיה ממש, אבל ממש גרוע במשחק הזה, היה אחד בשם לברון ג'יימס. רק שלא בלאט ולא אירווינג יעזו לומר מלה רעה על לברון ולהרוס לו את ההומקאמינג פארטי. זו המסיבה שלו והוא יבכה אם בא לו, יבכה אם בא לו, יבכה אם בא לו, וגם יאבד 8 כדורים מול 4 אסיסטים, יקלע 1 מ-9 מחוץ לצבע, יפשל במסירות בין-שניים פשוטות על קו החצי, יחרבש במו ידיו מהלכים שמביאים לניקס נקודות קלות. לברון בסך הכל הוכיח שהוא אנושי, ושכאשר כל כובד משקלה של עיר ספורט אומללה רובץ על כתפיו, מייחל להיכנס לארץ המובטחת, זה עלול להשפיע.
402 נגיעות בכדור היו לשחקני הקאבס במשחק הראשון, אחד הנתונים הנמוכים ביותר בליגה אחרי שלושה ימי משחקים. 289 מסירות, מקום טוב באמצע. שני הנתונים הללו צריכים להשתנות ולעלות, כמו גם הנתון הבא: 53 נגיעות בכדור היו לקווין לאב בחצי המגרש של היריבה, ביותר מ-38 דקות משחק (לעומת 77 לאירווינג ו-71 ללברון). הכדור צריך לנוע יותר, השחקנים צריכים לנוע יותר, והרבה יותר ריצה: הקאבס קלעו ב-63 אחוז מהשדה את 22 זריקותיהם ב-6 השניות הראשונות של שעון הקליעות, אבל ב-32 אחוז בלבד אחרי שהשעון הגיע לשניה ה-18. רק שללחץ יש אפקט משתק, והלחץ בו היה לברון הקרין על כולם.
4. דייויד בלאט אפילו לא ידע זאת בזמנו, אבל הוא זה שקבע מי יסקר את הקבאלירס בערוץ התקשורת המקורב ביותר ללברון ג'יימס. דייב מקמנמין, שסיקר בשנים האחרונות מקרוב את הדעיכה של הלייקרס, סיפר לטור התקשורת המצוין של ריצ'רד דייטש בספורטס אילוסטרייטד על הרגע בו הוצע לו להיות הכתב הקבוע החדש של הקבאלירס ב-ESPN.
"עשיתי כתבה על בלאט לספורטסנטר", אמר מקמנמין, "זה היה הסיפור הטלוויזיוני הראשון שלי שכלל גם כתבה מתוסרטת וקריינות בקולי. כמה שעות לאחר מכן, הנרי אבוט (עורך ה-NBA של הרשת) שאל אותי אם אני מעוניין לעבור לקליבלנד. אף אחד לא הודה בזה, אבל אני די בטוח שהפיצ'ר על בלאט היה ניסיון לראות איך אתמודד עם משימה טלוויזיונית שכזו. השיחה תפסה אותי בהפתעה, הייתי בטוח שיקחו מישהו מחוץ לחברה (כפי שעשו בעבר עם בריאן ווינדהורסט, מקורבו של לברון – ע.ס).
"הנרי אמר לי לחשוב על זה סופשבוע. פניתי לכמה חברים קרובים להתייעצות. אחד מהם, עיתונאי, אמר לי 'דייב, בפעם הבאה שאתה מתקשר תגיד לאיזו כתובת בקליבלנד לשלוח לך מתנת חג מולד'. והיה את אבא שלי, שמיד אחרי ההצהרה של לברון על חזרתו לקאבס, התקשר אליי ואמר כיודע דבר, 'נו, מתי אתה עובר לקליבלנד?'. ואני אחד שמאמין בגורל, כך שהשיחה הזו היתה זו שעזרה לי להחליט סופית".
בלאט טען שהציפיות מקליבלנד לקחת אליפות "לא הוגנות". וזה בסדר גמור מבחינתו, ולגיטימי. לברון בעצמו כתב את זה בטורו המפורסם ב-SI, וליישר קו עם לברון די מתבקש. אבל סיפורים כמו זה של מקמנמין – בערך בשנתיים מתוך כחמישה עשורים בהם הקאבס קיימים, לעבור מסיקור הלייקרס לסיקור הקאבס – מראה עד כמה סיר הלחץ אליו נכנס בלאט, עם כל זה ש-99.9% ממאמני הכדורסל בעולם היו מתחלפים איתו תוך שנייה, לא דומה לשום דבר שהכיר בעבר.
קואץ' בלאט, במשחקו הראשון, נראה מזיע. מוטרד. אפילו קצת סובל, לעתים. הכי רחוק מהקוליות של דרק פישר, שהגיע למשחק עם אותו מספר ניצחונות NBA כמאמן, אבל בלי שום דבר להפסיד. גם הוא, ואפילו אם יפסיד בשיקאגו, מתחיל את העונה עם לחץ עצום על הכתפיים. אחרי הכל, זוכרים איך פט ריילי זרק את אריק ספולסטרה ממיאמי אחרי הפתיחה המגומגמת של עונת לברון הראשונה? אה, הוא לא. לברון ביקר בקליבלנד כשההיט על סף פיצוץ, מצא שם את המוג'ו, והמריא לארבע שנים מופלאות. יש לו את הכלים לצאת מזה, יהיה לו גב מההנהלה, וברגע שיגיע הניצחון הראשון, ואז רצף הניצחונות הראשון או הניצחון הגדול הראשון, הכל ייראה יותר טוב. ה-NBA יודעת לתת לך את הלימונים, אבל את הלימונדה צריך לייצר בעצמך. רק תשאלו את טראוויס וויר.
