יש אירועים שמשנים את ההיסטוריה, כמו הצטרפותו של קווין דוראנט לגולדן סטייט ווריורס, ולא מותירים ברירה אחרת: בואו וניסע לאחור במכונת הזמן. אולי נשחק עם כמה כפתורים. מה כבר יכול לקרות?
8.7.2010, גריניץ', קונטיקט. לברון ג'יימס ישב על כסא הבר והסתכל לג'ים גריי בעיניים. "היו לי הצעות נהדרות, הרבה קבוצות רצו אותי, וההזדמנות להצטרף לבני מחזורי מ-2003 – לא אשקר – קרצה לי מאוד. למרות זאת, בית לא עוזבים. גם בעונה הבאה אקח את כישוריי לקליבלנד".
בניו יורק התרגזו, אך הנהנו בהבנה. במיאמי, דוויין ווייד המאוכזב ירק את מגן השיניים הצידה, ותיכנן תרגילי פיקנרול עם כריס בוש. בבוסטון, קווין גארנט, פול פירס וריי אלן הרימו כוסית לחיים, ובשיקאגו ידעו שהם יכולים להמשיך בטיפוס לצמרת סביב הרכז המוכשר והצעיר דריק רוז.
ביירון סקוט המיושן, שהוחתם במקום מייק בראון כדי לפייס את המלך, ניסה לעזור, אבל ההנהלה לא סייעה. חוזה מופרך אחרי חוזה מופרך, וטרן מעבר לשיאו ועוד אחד, כולם הוצבו סביב לברון. ב-2011 הוא עבר בקושי את בוסטון כדי להפסיד בגמר המזרח לשיקאגו ול-MVP הצעיר רוז. ב-2012 נקם בבולס, אבל הפסיד בגמר לכוח העולה מאוקלהומה סיטי. ב-2013 הוא נבלם בגמר האזורי נגד אינדיאנה הקשוחה, וב-2014 עבר אותה אבל הובס על ידי סן אנטוניו. לו רק הייתי, חשב לעצמו כאשר חצה את גיל 30 ללא טבעת, חובר לווייד ובוש ומקים עמם קבוצת כוכבים.
25.6.2009, ניו יורק. דייויד סטרן פסע אל הדוכן, לוגו כתום-כחול מתנוסס מאחוריו. "במקום השלישי בדראפט 2009", אמר הקומישנר, "אוקלהומה סיטי בוחרת בסטפן קרי מדייוידסון". הקהל הופתע. קרי היה קלע פנומנלי, אבל גופו הדקיק והמסגרת הקטנה בה שיחק בקולג'ים העלו סימני שאלה לגבי התאמתו ל-NBA. "הרגשנו שהוא יכול לשחק גם ללא הכדור, ולהפוך לאחד הקלעים הטובים בליגה", אמר המנג'ר סם פרסטי על הציוות המעניין עם ראסל ווסטברוק, שגרם לו לוותר על טאלנטים כמו ברנדון ג'נינגס, טייריק אבאנס וג'יימס הארדן. "בשביל קבוצה מנצחת, צריך שחקנים קבוצתיים".
בימים האחרונים כולם חזרו אחורה. ניסו לבדוק היכן נוצר הקליק, היכן התחיל החיבור. ב-2010 היו דוראנט (ככוכב הגדול), איגודאלה (כחלק מהמסייעת) וקרי (כרוקי המתלמד) שותפים לנבחרת אמריקנית שהתאחדה מאחורי KD וזכתה באליפות העולם בטורקיה. אבל שני מהלכים שהובילו ל-4.7.2016 התרחשו כנראה במקומות אחרים, נטולי דונר קבב.
לברון, בקיץ 2010, התווה את הדרך לדור החדש של הכוכבים, אלה שצמחו בעידן הרשתות החברתיות והכסף הגדול. התופעה הרגיזה את הבעלים והביאה להשבתה של 2011, אבל התהליך היה בלתי הפיך. במשך שנים של דומיננטיות מוחלטת במזרח, בהן הגיע לששה גמרים רצופים וזכה בשלוש אליפויות, עוצבה מציאות חדשה בליגה: בכל רחבי ה-NBA יושבים 10-15, מקסימום 20, סופרסטארים. קבוצות שזוכות בכאלה מן המוכן (מיאמי 2010) או מצליחות לפתח כאלה, אשריהן. קבוצות שנשארות בלי, צריכות להקדיש שנים לבניית סגל, תרבות ארגונית ותקרת שכר שיהיו מסוגלים להכיל סופרסטאר שכזה. וגם אז, בעיקר להתפלל.
בגדול, אין כיום ווינר גדול יותר מלברון ג'יימס ב-NBA. בתוך שלושה שבועות בקיץ 2016, הוא גם זכה ל"טיהור" ציבורי של תדמיתו, וגם ראה את דוראנט וקרי - שניהם שימשו לחלופין ככוכבים ה"טהורים" שכולם אוהבים לאהוב – חוברים יחד נגדו, ומשלימים את מסעה של גולדן סטייט לתפקיד הארכי-רשע החדש. לברון קיבל תוכנית טלוויזיה? דוראנט עקף אותו בסיבוב, כאשר כתב את המאמר שלו באתר שהוא אחד מבעליו וסגן המוציא לאור שלו. כמה עול ירד מכתפיו של ג'יימס, כאשר אחרים משתמשים בשיטות שהמציא, וסופגים עכשיו בעצמם את כל הזעם הציבורי.
באוקלהומה סיטי ניסו לבנות מנטליות קבוצתית, ובילי דונובן יצר תחושה שאפשר. אבל שני הסופרסטארים האחרים שסביבם נבנה המועדון במשך השנים היו אנוכיים. הארדן רצה קבוצה משלו ושכר מקסימלי. ווסטברוק כל כך יעיל יותר כמנהל משחק מאשר כראש-בקיר, שזה לפעמים כואב בעיניים. הסיכוי שלו לזכות באליפות ירד עכשיו דרסטית; אבל היי, לפחות הוא קיבל קבוצה.
בינתיים, בגולדן סטייט גידלו סופרסטארים בחממה, בעזרת פילוסופיה ארגונית שהפכה את קו השלוש מאמצעי למטרה, ותוך הפריה הדדית ששיפרה את כולם. סטף לא הופך ל-MVP הראשון שנבחר פה אחד בלי החסימות של דריימונד גרין. קליי תומפסון לא הופך לספלאש בראד'ר בלי שההגנה מתמקדת בסטף. גרין לא הופך לשחקן All-NBA בלי שהיכולת של האחים להפגיז מעשרה מטר לא פותחת לו אינספור הזדמנויות לכדרר וליצור מההיי-פוסט ולזרוע הרס.
בגמר האחרון, הקבאלירס – האנדרדוגים, כן? – העלו בחמישייה שחקן שנבחר ראשון בדראפט (לברון), שחקן שנבחר ראשון (קיירי), שחקן שנבחר רביעי (טריסטן תומפסון), שחקן שנבחר חמישי והועבר בטרייד על שחקן שנבחר ראשון (לאב) ושחקן שהועבר בטרייד על שחקן שנבחר שלישי (ג'יי.אר סמית'). הווריורס בנו אימפריה עם בוגוט שנבחר ראשון, אבל לצדו עם שחקנים שנבחרו במקומות ה-6, ה-7, ה-11 וה-35. אי אפשר לעשות זאת בלי מנטליות קבוצתית. לשם דוראנט כיוון.
בזמן שלברון נחשב לנער הפוסטר של ההשבתה והדור האנוכי, דוראנט מותג כבחור הקבוצתי, שמכדרר עם תיק הגב שלו בזמן ההשבתה על גשר ברוקלין. הנאיביות המקסימה אצלו ואצל קרי היתה נחמדה בשביל לכבוש לבבות ולמכור גופיות, אבל נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה סופרסטאר נאיבי לקח אליפות (אולי קוואי לנארד, וגם הוא כבר קיבל בשקט את חוזה המקסימום שלו – משהו שדאנקן, ג'ינובילי ופארקר בשיאם כנראה היו מוותרים עליו). כולם מתקלקלים – או אם תרצו, עוברים לברוניזציה - ורוצים שלושה דברים: הרבה כסף, סיכוי גבוה לאליפות, ולשחק זה עם זה. דוראנט בסך הכל מצא במפרץ סן פרנסיסקו את הקומבינציה הטובה ביותר.
החוזים המטורפים של קיץ 2016 מסובבים לאנשים את הראש, אבל הם גם פרי עבודתם של אותם כוכבים, שאיפשרו את בוננזת השכר חסרת התקדים. זוהרם של לברון, קרי ודוראנט שכנע את רשתות הטלוויזיה לשלם 24 מיליארד דולר בתשע עונות לקבוצות ה-NBA, והגדילו דרסטית את עוגת המזומנים בה מתחלקים הבעלים והשחקנים 50/50, על פי הסכם העבודה מדצמבר 2011. אותו "שוויון תחרותי" שדייויד סטרן ניסה למכור כתירוץ, כמעט ואינו קיים בליגה, ובהזדמנות הכספית החד-פעמית שנוצרה, קל הרבה יותר להרכיב קבוצות סופרסטארים במציאות מאשר בליגת פנטזי.
הפעם, על פניו, כולם מרוויחים. לבעלים של דטרויט לא ממש אכפת לתת 42 מיליון דולר לג'ון לואר, גבוה נחמד עם קליעה מבחוץ שבמקרה הטוב יהיה השחקן השמיני ברוטציה, כשהוא סופר את מאות המיליונים החדשים שנכנסים אליו לחשבון. בעונה שעברה, חוץ מברוקלין של מיכאיל פרוחורוב, כל קבוצת NBA סיימה את העונה ברווח תפעולי, ועל פי פורבס, שוויה הממוצע של קבוצת NBA היה מיליארד ורבע דולר – סכום שעוד ינסוק בעדכון שיפרסם העיתון בינואר הקרוב.
"ג'רי באס קנה ב-1979 את הלייקרס, את האל.איי קינגס, את האולם הביתי הפורום וגם חווה, ב-67 מיליון דולר", צייץ לפני שבוע ראס בנגטסון מהמגזין SLAM, "היום סכום כזה מביא לך פורוורד סביר". הבעלים שופכים כסף, אבל זה לא מזיז להם. למעשה, הם חייבים לשלם: תקרת השכר נסקה מ-69 מיליון דולר ל-94 מיליון דולר בתוך קיץ אחד (השחקנים סירבו להצעת הבעלים להעלות את התקרה באופן מתון יותר על פני מספר שנים), וכתוצאה מכך גם רצפת השכר עלתה – וכל קבוצה מחויבת לשלם שכר שחקנים בשווי של מינימום 84 מיליון דולר.
התוצאה היא אנומליה של משכורות וכאוס מוחלט: עשרות שחקנים ישתכרו בעונה הקרובה יותר מקרי; טימופיי מוזגוב, יאן מהינמי וביסמק ביומבו, שלושה סנטרים מוגבלים שספק אם נמצאים בין 20 הטובים בליגה בעמדתם, יזכו יחד לחצי מהשכר שהרוויח האקים אולאג'ואן בקריירה שלמה; קובי בראיינט השתכר בעונת האליפות האחרונה שלו 23 מיליון דולר – פחות ממה שירוויחו העונה בפילדלפיה יחד ג'ראלד הנדרסון, ג'ריד ביילס וסרחיו פרננדס.
זה נראה הזוי ובלתי נתפס, זה אולי ירחיק את הליגה מהאוהדים שלה, אבל זו, מוזרה ככל שתהיה, תוצאת ההצלחה המטאורית לה זוכה הליגה הזו. בתוך הבוננזה, באמת אי אפשר להאשים את קווין דוראנט: כשהכסף עף מסביב כמו בשוד בנק שיצא משליטה, כשאתה נמדד בסופו של דבר רק באליפויות, כאשר החוזים מתקצרים וחלונות האליפות יחד איתם, כאשר יותר ויותר כוכבים מחזיקים ערים שלמות ואנשי עסקים במקום רגיש – קווין דוראנט, רבותיי, פשוט חיפש משמעות.
