בואו נעשה רגע תרגיל בדמיון מודרך. עצמו עיניים ונסו להעלות בראש מה כוכב NBA אוהב לעשות בזמנו הפנוי. תנו לזה רגע, בחייכם. סביר להניח שאתם חושבים על מסיבות עמוסות אלכוהול ואולי עוד כמה עזרים משני תודעה, בחורות בבגדי ים מועטי בד קופצות לבריכה ומוזיקה רועשת שבוקעת מרמקולים מנומסים עם טון יותר תקיף.
אילו הייתי מצרף לניסוי החובבני שלנו את טים דאנקן סביר להניח שכך הייתה נראית הפנטזיה שלו: משחק סוער של "מבוכים ודרקונים" (Dungeons & Dragons, או בקיצור D&D. כל מי שגדל בשנות ה-80 יודע על מה אני מדבר), צפיה בסרט "סיפורו של וויל האנטינג" ואכילת פופקורן עם שני ילדיו. ואם אתם מרגישים שאני מגזים, או מנפח את המציאות, חפשו קצת חומר על הענק הביישן הזה ותגלו שכל אלה הם אשכרה התחביבים שלו.
בכמעט שני עשורים מלאים בליגה הטובה בעולם ה"שערוריה" האמיתית היחידה שנקשרה בשמו הייתה גירושין מאשתו איימי אחרי 12 שנות נישואין. כזה היה "טימי", חנון וגאה בזה. והדבר המעניין הוא שבניגוד לפרדיגמה הרווחת על אנשים חולמניים, נחבאים אל הכלים ולא כריזמטיים במיוחד, דאנקן הוא דווקא הטיפוס הכי הישגי שיש. 15 פעמים אול-סטאר, 10 פעמים בחמישית העונה, שמונה בחירות לחמישית ההגנה, 5 אליפויות, 3 גביעיMVP של סדרת הגמר, פעמיים ברצף שחקן העונה – רשימה חלקית להחריד.
תמיד הוא היה שם כדי להרוג אותך ברכות, בדרך-כלל עם הלוח. סטיבן אדאמס מאוקלהומה-סיטי סיפר במהלך סדרת הפלייאוף נגד סן-אנטוניו על הטעות הכי גדולה שעשה בתור רוקי. "הרבצתי לו מתחילת המשחק וזה הפריע לו", אמר אדאמס לעיתונאים והוסיף: "פתאום הוא ניגש אלי ודיבר איתי קצת. 'היי, בנאדם, מה שלומך?'. ואני חשבתי לעצמי, 'איזה בחור נחמד'. מאותו רגע הוא המטיר עלי עוד איזה 20 נקודות. בנחמדות".
מאז שנודע דבר פרישתו מצאתי את עצמי מוצף בפלאשבקים שקשורים לדאנקן. האליפות הראשונה שלו בעונה המקוצרת של 1999. חיבוק הכדור בשתי הידיים, שכבר הפך לסימן ההיכר שלו, משל היה ילד קטן שלא רוצה שמישהו אחר בגן ייקח לו את הצעצוע. אובדן האליפות למיאמי של לברון ב-2013 באחד ממקרי השוד-לאור-זרקור הגדולים שידע הענף. סיפור עוף החול של עונה לאחר מכן, שנחתם בקונצרט כדורסל בסדרת הגמר נגד אותם ג'יימס וההיט.
איכשהו, ולא רק בגלל שזה הזיכרון הכי טרי, אני כל הזמן חושב על הרגעים האלה במשחק מס' 6 בחצי-גמר המערב נגד הת'אנדר. פופוביץ' בהתקף יאוש מהול בפאניקה זורק למגרש כל דבר שיש לו, רק כדי להיקלע לפיגור אסטרונומי של 28 נק'. ואז, 9 דקות לסיום העונה, אנדרה מילר ודאנקן עושים פיקנ'רול די אקראי. ועוד אחד. ועוד אחד. פאוור פורוורד בן 40 חוסם לרכז בן 40! ובילי דונובן לוקח פסק-זמן. אבל גם זה לא עוזר וההפרש מצטמק ל-11 בלבד. ואתה נדהם לראות שם שחקן שהגיע לליגה הזאת כשאותו אדאמס עוד לא היה בן 4(!) ממשיך לעשות בית-ספר על המגרש 19 שנים לאחר מכן. זה כמובן לא הספיק להשלמת המהפך, אבל בהחלט כן כדי להעמיק את ההערכה הגבוהה ממילא ל"ביג פונדמנטאל".
מבחינתי, אין סמלי מכך שמס' 21 המיתולוגי של הספרס תולה את הנעליים בעיצומו של "קיץ החוזים המוטרפים" הנוכחי. תפנימו רגע את המספרים הבאים: האריסון בארנס, שהסריח את הפרקט רוב סדרת הגמר האחרונה, חתם בדאלאס על חוזה של 94 מיליון דולר ל-4 שנים, כלומר שבכל אחת מהן הוא ירוויח יותר ממה שדאנקן קיבל בעונה הכי רווחית בקריירה שלו (כ-22 מיליון). ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא שמשהו מהנתונים האלה הזיז/מזיז/יזיז אי פעם ל"טימי". גם ככה, מה הוא כבר היה עושה עם כל הכסף הזה? האמת? כנראה שמקים אולם קולנוע ביתי, ומתיישב לראות "סיפורו של וויל האנטינג" עם בתו, סידני ובנו, דרייבן. פופקורן הרי הרבה יותר נחמד מפופוביץ'.
