משחקי שבע, כמיטב הקלישאה של האן.בי.איי, הם Where Amazing Happens, המקום שבו מתרחשים דברים מדהימים. בטח במקרה של המשחק שהיה לנו הלילה (בין שני לשלישי), ה-84:103 המכריע של מיאמי על בוסטון. ההיט הגיעו בעמדה האהובה עליהם, אנדרדוג, מול קבוצה שניצחה 3 משחקים ברציפות והייתה לראשונה שחוזרת מ-3:0 למשחק שביעי כשהביתיות אצלה ביד.
זה הרגיש שדברים הולכים לכיוון של בוסטון, לפחות עד שהמשחק עצמו התחיל. כבר במהלך הראשון ג'ייסון טייטום נפצע בצורה קשה בקרסול וצלע לאורך 40 דקות, כשהוא לא הצליח להיראות כמו עצמו. כל הדיון על המשחק השביעי חייב להתחיל מהתזכורת הזאת – אם ג'ייסון טייטום בריא לחלוטין, סיכוי טוב שזה לא הופך למשחק שכמעט כולו ביתרון דו ספרתי של מיאמי. למרות זאת, זה מרגיש קצת כמו תירוץ בהתחשב בזה שהוא כן נשאר על הפרקט.
משחקי שבע הם שיא התחרותיות, רגע על עונה שלמה וכזה ששחקני בוסטון כבר היו בו מספר פעמים בעבר. החבורה של ג'ו מאזולה ניצחה 5 מ-5 משחקים בהם הייתה בסכנת הדחה בפלייאוף, עד למשחק הזה, ובכל זאת זה הרגיש כאילו מיאמי רצתה יותר. זאת אחת הקלישאות הכי מעצבנות בספורט, אבל כאן היא הרגישה נכונה. יותר מדי דברים שלא היו אמורים לקרות פשוט קרו, ולא בפעם הראשונה.
קבוצה שמפסידה 3 משחקים ברצף לא קולעת ב-14 מ-28 מהשלוש בחוץ. דאנקן רובינסון, שחקן הגנה רע שבקושי שיחק העונה, לא אמור לקבל דקות ועוד לחסום את השחקן הכי טוב של היריבה (כשטייטום פצוע). כיילב מרטין, שחקן של 9.6 נקודות למשחק בעונה הסדירה, לא אמור לקלוע 26 נקודות ביעילות פסיכית במשחק שבע. קבוצה שהפסידה במשחק הראשון של הפליי-אין ונראית כאילו היא לא יכולה לקחת ריבאונד, לא הייתה אמורה בכלל להגיע כזה רחוק בפלייאוף.
מיאמי קראה את כל זה, התעלמה והמשיכה בשלה. היא הפכה למדורגת השמינית השנייה שמגיעה לגמר ה-NBA (והראשונה שעושה זאת בעונה מלאה של 82 משחקים), כשבדרך היא מדיחה את שתי הקבוצות עם המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה ואולי שתי המועמדות המובילות לאליפות בכלל. היא הפכה לקבוצה הראשונה שאני זוכר שמצליחה לעלות לגמר האן.בי.איי אחרי סדרה בה שיחקה בעיקר הגנה אזורית, משהו שעד לא מזמן נחשב כמילת גנאי בליגה הטובה בעולם.
האמונה העצמית והכמעט זחוחה של מיאמי מדבקת. לפני המשחק הם הודיעו שהם מזמינים טיסה ישירה לדנבר, מה שרבים (כמוני) תפסו כצעד שחצני ומעין נאחס שיכול להוביל להדחה מוקדמת. הם לא. כל אחד ואחד מהאנשים בקבוצה הזאת, מאריק ספולסטרה שהחל את דרכו כעורך וידאו ועד לאסופת השחקנים שבכלל לא נבחרה בדראפט, הגיע רחוק רק כי הוא האמין בעצמו גם כשאף אחד לא נתן לזה סיכוי.
זאת גם הייתה הגישה שלהם אחרי המשחק השישי. ספולסטרה ובאטלר אמרו שהם ינצחו את המשחק הבא, גם אם הם לא יודעים איך, וזה היה מדבק. ברמה מסוימת זה גם הדביק את היריבה. היו קבוצות שהיו קורסות מההפסד שחטפה מיאמי. ראינו את פיניקס למשל קורסת בשני משחקי הדחה, או את פילדלפיה מושפלת בבוסטון אחרי הפסד במשחק השישי. מיאמי, באותו המגרש, התעלתה וניצחה.
זה התבטא כאן גם בהתקפה, כשכיילב מרטין קלע זריקות בלתי אפשריות או כשג'ימי באטלר הצליח להגיע לחצי-המצבים שהוא הופך לסל קשה או לזריקות עונשין, אבל בעיקר בהגנה. מיאמי קלעה 103 נקודות במשחקים שש ושבע, אבל ההבדל הגדול היה בהגנה. היא ספגה במשחק השישי 104 נקודות, כאן היא ספגה 84 נקודות.
בשני המקרים ספולסטרה הלך על הגנה אזורית, ובצדק מסוים. כשהוא ראה את שחקני היריבה הוא ראה שהיא גדולה והיא חזקה עליו, ולכן הלך דווקא על הגנה אזורית. זה עבד גם על הפרקט - בדקות בהן מיאמי ניסתה לשמור בצורה אישית היא לא הצליחה, אבל בדקות של האזורית זה עבד.
לכן הסדרה הזאת, בסוף, באה והלכה בהתבסס על השלשות של הסלטיקס. במשחקים 4 ו-5 הם קלעו באחוז טוב, במשחק השישי הם קלעו באחוז סביר עד ל-5 הדקות האחרונות. כאן מיאמי ידעה להחליף בצורה טובה בתוך אותה אזורית ולסגור את הצבע, בזמן שהיא הימרה על השלשות של בוסטון. זה עבד – הסלטיקס התחילו ב-0 מ-10 מהשלוש והיו בפיגור 38:21. שם, פחות או יותר, נגמר המשחק.
כשטייטום לא יכול לזוז יותר מדי וכשהגארדים של ההיט יודעים לסגור את ג'יילן בראון, מוביל כדור בינוני, בכל פעם בה הוא מנסה לכדרר, אין לסלטיקס התקפה חוץ מהזריקות מהשלוש. בעקבות זאת הדקות הכי טובות שלהם היו בריצת ה-0:8 של דרק ווייט, ובעקבות זאת יכול להיות שהצעד הנכון מבחינתם יהיה טרייד על חלק משחקני המשנה שהתקשו כאן כמו מרקוס סמארט ואל הורפורד בשביל אופציה שלישית מוכחת. לסלטיקס אולי יש את שחקנים 4-12 הטובים ביותר בליגה, אבל אין מספר שלישי מובהק.
גם בלעדיו, זה לא היה רחוק מגמר שני ברציפות. יכול להיות שאם טייטום וברוגדון היו בריאים או שאם השלשות היו נכנסות ברבע הראשון, אז ההיט היו עכשיו בבית וכל הטור הזה היה נראה אחרת, וכאן מגיעה השאלה של המאמן ג'ו מאזולה. קשה לבוא אליו בטענות על המשחק הספציפי הזה, אבל הדרך של הסלטיקס לכאן הייתה יכולה להיות חלקה יותר.
בין אם זה בגלל סגנון המשחק, שעבר באופן משמעותי להסתמכות על שלשות בעידן מאזולה לעומת קודמו אימה אודוקה, או בעיקר בעומס. הסלטיקס שיחקו 6 משחקים מול אטלנטה, 7 מול פילדלפיה ו-7 נוספים נגד ההיט. הם היו הקבוצה המוכשרת יותר בכל אחת מהסדרות, ויכול להיות שאימון טוב יותר והם היו מגיעים לסדרה מול ההיט רעננים יותר. אולי הם היו פחות מהססים או פחות עייפים.
למרות זאת, אני חושב שמאזולה צריך להמשיך בשנה הבאה. בוסטון החליפה 3 מאמנים ב-3 העונות האחרונות ויכולה להרוויח מעונה נוספת עם אותו מאמן, בטח כשהיא הראתה הרבה אופי וחזרה מפיגור 3:2 לניצחון ומ-3:0 למשחק שביעי. הם אולי צריכים שינויים בסגל וצוות אימון מנוסה יותר, אבל יש יתרונות להשארת המצב הקיים. כי גם מאזולה הזה וגם בוסטון הזאת סחטו את מיאמי עד הטיפה האחרונה.
הנקודה הזאת חשובה לקראת גמר ה-NBA הבא עלינו לטובה. מיאמי שיחקה כאן בלי נקודות חולשה הגנתיות, אבל עם 7.5 שחקנים (וינסנט, שטרוס, באטלר, מרטין, באם, לאורי, רובינסון ו-10 דקות של היווד הייסמית'). הרוטציה הקצרה והעייפות המצטברת משפיעה, בטח כשהם מגיעים לגבהים של דנבר ששיחקה הרבה פחות כדורסל.
ניקולה יוקיץ' שיחק בפלייאוף הזה 583 דקות (15 משחקים), ג'ימי באטלר המבוגר יותר עם 669 ב-17, שני משחקים יותר. הם מגיעים אחרי שבוע מנוחה ופשוט קבוצת כדורסל טובה יותר, כשכאן גם ההגנה האזורית לא בהכרח תספיק.
דנבר הייתה הקבוצה הטובה ביותר נגד אזורית בשנה שעברה, עם נתון נהדר של 1.169 נקודות למהלך. יוקיץ' שוקל 15 ק"ג יותר מבאם אדביו, לא שומר אישי אדיר, ולא ברור מי במיאמי יכול לשמור את ג'מאל מארי. המצ'-אפ הזה, על פניו, נוטה לדנבר. אם כל זה לא מספיק לכם, מעבר לכך שהנאגטס הדיחו 2 קבוצות עם שחקנים מנוסים ו"קשוחים" יותר בדמות פיניקס והלייקרס, הם ניצחו 9 מ-10 המשחקים האחרונים מול מיאמי, כולל השניים העונה.
אבל אם למדנו משהו מהפלייאוף הזה, ובפרט מהסדרה הזאת (אולי הטובה ביותר שראינו מאז גמר 2016), זה שאסור לקבור את מיאמי. אריק ספולסטרה וג'ימי באטלר הראו לנו שהם תמיד ימצאו דרך, גם אם נפסיק להאמין בהם, או יעשו הכל בשביל לנסות אחת. אני עדיין חושב שדנבר תנצח, 1:4 עם יוקיץ' MVP הגמר, אבל אי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו. אולי חוץ מהשעונים המעוררים ללילה שבין חמישי לשישי.
