כבר 3 שנים שגולדן סטייט שולטת במערב ושוברת כמעט כל שיא אפשרי בליגה. למרות זאת, לחבורה של סטיב קר נשאר עוד "וי" אחד לסמן – לנצח את סן אנטוניו בסדרה. הקבוצה של גרג פופוביץ' מסמלת יותר מכל מועדון אחר בליגה יציבות והצלחה ממושכת. זה המקום אליו שואפת גולדן סטייט להגיע – להיות בפסגה בטווח הארוך ולא להיבלע במעגל ההצלחה של ה-NBA, בו גם כשאתה נמצא למעלה, פוטנציאל ההתרסקות העתידית הוא גדול מאוד.
אין ספק שהספרס מגיעים לסדרה מול סגנית האלופה במצב לא אידיאלי. הסדרה נגד הרוקטס עלתה להם בטוני פארקר שסיים את העונה, כשגם מצב הקרסול של קוואי לנארד לא ברור (לנארד אמור לשחק הלילה במשחק מספר 1). עם זאת, הסדרה נגד יוסטון הראתה שוב את הגדולה של פופוביץ' ואת הייחוד שלו. אמנם כמעט כל המשחקים לא היה צמודים (ההפרש הממוצע של ששת המשחקים היה 21 נקודות), אבל במשחק מספר 5 בו ניצחו הספרס בהארכה, זה קרה בדרך הפופוביצ'ית ביותר.
לנארד נפצע באמצע הרבע השלישי ונשאר על הפרקט למרות הכאבים הכאבים עד שאלו הכריעו אותו בסופו של דבר, והוא הוחלף 34 שניות לסיום הזמן החוקי, כשלוח התוצאות הראה שוויון 101:101. מי שעלה במקומו היה ג'ונת'ון סימונס – גארד בן 27 שהחליף 3 קולג'ים בארבע שנים ולא נבחר בדראפט 2012, בו היה רשום. סימונס סחט עבירת תוקף מג'יימס הארדן במהלך המכריע של יוסטון, ובהארכה הוסיף חטיפה וקליעות עונשין קריטיות, שמנעו מהרוקטס לפתוח יתרון משמעותי.
הקרדיט במהלך הזה מגיע כולו לפופוביץ'. בזכותו, החילוף של לנארד (השומר האישי הטוב ב-NBA) בשחקן משלים, דווקא במהלך החשוב ביותר של העונה, הרגיש כל כך טבעי ומובן. השימוש של המאמן בספסל שלו בכל שלבי העונה משאיר אותם חמים ומוכנים לעלות למגרש ברגע שהקבוצה תצטרך אותם, בלי שום קשר לגודל המעמד. נגד יוסטון זה היה סימונס, אבל אם דג'ונטה מארי או קייל אנדרסון יפתיעו נגד הווריירס, גם זה יהיה לזכותו של המאמן הנהדר.
למזלה של סן אנטוניו, המחליף של טוני פארקר בחמישייה הוא פטי מילס. הרכז האוסטרלי, שהוא למעשה יותר סקורר מאשר מנהל משחק, נותן לספרס בדיוק את מה שהם יצטרכו מהגארדים שלהם נגד גולדן סטייט: קליעה, הגנה והרבה אנרגיות. מילס יצטרך לעשות בדיוק מה שחברו לנבחרת האוסטרלית, מתיו דלבדובה, עשה במדי קליבלנד בגמר 2015. הוא יצטרך להציק לסטף קרי ללא הפסקה ולהתיש את רכז הווריירס, ובצד השני להיות מדויק ככל שניתן מחוץ לקשת. מילס קולע בפלייאוף 2.3 שלשות למשחק ב-41 אחוזים, אבל בסדרה נגד הרוקטס (מלבד משחק מספר 5 בו קלע 5 מ-12 מחוץ לקשת) חלה ירידה מסוימת באחוזים. הקליעה של מילס קריטית לריווח המשחק, ותקל על הקו הקדמי של הספרס, שהוא בעל פוטנציאל נזק גדול לגולדן סטייט בצבע.
הבשורה המשמחת ביותר עבור סן אנטוניו בארבעת המשחקים האחרונים היא היכולת של למרקוס אולדריג'. הפורוורד/סנטר שהגיע לספרס בתחילת 2015/16 עדיין לא נתן את התוספת שציפו ממנו בתור השחקן החופשי הגדול ביותר שהגיע לטקסס בשנים האחרונות. את פלייאוף 2017 הוא פתח בצורה רעה ואף ספג לא מעט ביקורות. בשמונת המשחקים הראשונים של הפלייאוף ממוצע הנקודות שלו עמד על 13.5 ב-43 אחוזים מהשדה לצד 7.4 ריבאונדים. במשחקים 3-6 נגד יוסטון היכולת של אולדריג' השתפרה באופן דרסטי, כשהוא טיפס ל-23.5 נקודות ב-53 אחוזים ו-9.3 ריבאונדים.
לצד אולדריג' נמצא פאו גאסול, שעדיין לא הגיע כל כך לפלייאוף. הספרדי הוותיק משחק 24.2 דקות בממוצע בפלייאוף, בהן הוא רושם 7.1 נקודות ו-7.1 ריבאונדים במשחק. הספרדי יוכל להוסיף המון לספרס בסדה הקרובה. גאסול ואולדריג' מסוגלים לשחק בתוך הצבע וגם מחוץ לו, ובכך ליצור יתרון משמעותי עבור הספרס.
בעונה הסדירה, גולדן סטייט נתנה יותר מכל קבוצה אחרת בליגה ליריבותיה לזרוק בתוך הצבע (43.2 זריקות במשחק). בזכות ההגנה הקבוצתית המתואמת והיכולת האישית האדירה של דריימונד גרין, הווריירס הצליחו להוריד את האחוזים של היריבות ולא סבלו מכך. אם הגבוהים של פופוביץ' יצליחו מצד אחד להוציא את גרין מחוץ לצבע ולרווח את המשחק עבור חדירות של לנארד ומצד שני לנצל את מצבי הזריקה שיגיעו אליהם קרוב לסל, הם יכולים לגרום להרבה בעיות עבור הווריירס. גולדן סטייט סבלה לא מעט בשנתיים האחרונות מקבוצות ריבאונד התקפה טובות בפלייאוף, וגם הספרס יצטרכו להתנפל על כל החטאה שלהם. מסורתית, סן אנטוניו לא קבוצת ריב' התקפה גדולה, אבל בששת המשחקים נגד יוסטון היא קטפה לא פחות מ-13.7 כדורים חוזרים בהתקפה.
למרות כל המפתחות הללו, גולדן סטייט היא הפייבוריטית הברורה בסדרה, בטח בהתחשב במצב הרפואי של כוכבי סן אנטוניו. עם סטיב קר או בלעדיו, גולדן סטייט נוגעת בכל האלמנטים של המשחק בשני הצדדים של המגרש בצורה נהדרת. התוספת של קווין דוראנט חיזקה את הווריירס בדיוק בנקודות החלשות שלהן וכדי לנצח אותם בסדרה של הטוב משבעה צריכים לקרות כל כך הרבה דברים.
קובי בראיינט צדק כשאמר שאין שום דבר פסול בשחזור הגמר בשנתיים האחרונות בין קליבלנד לגולדן סטייט. עם זאת, הדרך של שתי הקבוצות הללו לשם צריכה להיות קשה יותר. בכלל, סדרות חצאי הגמר היו לא צמודות באופן מטריד, כשב-20 משחקים ששוחקו רק שלושה נגמרו בהפרש חד ספרתי. כל עוד הגמרים האזוריים יספקו לנו משחקים צמודים, ללא קשר לזהות המנצחת, דיינו.
