לתסריט של סדרת הגמר בין גולדן סטייט לקליבלנד יש את כל המרכיבים להפוך למגה שלאגר. יש פה שחזור דו קרב על כל הקופה (גרי קופר מול איאן מקדונלד – "בצהרי היום"). יש כאן הגעה למעמד בדרך הקשה, הפצועה והגאה של גולדן סטייט מול המשייטים לגמר ללא בעיות מקליבלנד (רוקי בלבואה נגד אפולו קריד – "רוקי"), העסק עטוף בארומה חזקה של טובים מול רעים (בלונדי וטוקו – "הטוב, הרע והמכוער") ושל ערסים שחצנים מול ילדים טובים וצנועים (ג'וני לורנס מול דניאל לארוסו – "קראטה קיד"). הקומישינר מבסוט, קהל הצופים בעולם ובמחוזותינו גם, וישחקו הנערים לפנינו, כמה שיותר משחקים הרי זה משובח. המאמנים? יאלצו לתפוס את המושבים האחוריים בקולנוע.
בסופו של דבר המשחק מתנקז ל"פוט דה בול אין דה סל", או במילים אחרות, ליכולות של שחקנים לעשות את הדבר הזה טוב יותר מאשר שחקנים יריבים. נכון, יש מאמנים שבוחרים סגלים, מתווים שיטה ודרך, מבצעים חילופים ולוקחים פסקי זמן, אבל השפעתם, על אף שגדולה משל אלה שמאמנים כדורגל, קטנה משמעותית מאלה שרצים על הפרקט, ואולי באופן בולט יותר בנבא, ובסדרה העומדת על הפרק.
הם היו שחקני משנה בקבוצות אלופות, השתלבו עם הזרם ופינו את הבמה לאגדות ולכשרונות הגדולים, ומי כמוהם יודעים מי באמת מושכים בחוטים. על אף שלסטיב קר ולטיירון לו שמאמנים את הקבוצות שהגיעו, שוב, לגמר הנבא, יש טביעת אצבע ברורה על הנעשה במגרש, עדיין מדובר בשניים שבהרבה משחקים, מהלכים וסיטואציות, הודו שרק נשענו לאחרו בכסאם, וצפו במתרחש כאחרוני האוהדים.
קר ולו הם מאמנים חסרי ניסיון שצוותו לקבוצות בהן נמצאים שחקנים שהם מהגדולים בהיסטוריה של הענף, פנומנים שהשפעתם מבחינה כלכלית מושלכת על ערים ומדינות ושנוגעים במיליונים על מליונים של בני אדם לאורך ולרוחב הפלנטה. בסופו של יום, על פיהם יישק דבר, גם מקצועית מהסיבה הפשוטה שהם מייצגים מותג שיש לתחזק אותו, והערך שלו לפעמים הוא הגדול מבין כולם, תהיה ההתנהלות על הפרקט אשר תהיה.
בשל כך, ובשל הפופולריות הגואה של הנבא בכלל ושל סדרת הגמר בפרט, משקלם של קר ולו דווקא פוחת. בהתנקזן של שתי הקבוצות לקצה צר ההיקף של משפך הפלייאוף של הליגה הטובה בעולם, המאמנים של הסדרה הנוכחית פחות דומיננטיים מבעבר.
בניגוד לשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, הפן השיווקי והערך הכלכלי של המותג בימינו הוא החשוב מכול. למאמנים של אז היתה השפעה ישירה על הנהלות מועדונים, על הרכב השחקנים והתנהלותם על הפרקט. מייקל ג'ורדן היה החלוץ בעניין חשיבות השחקן הגדולה מסכום חלקי המועדון.
כשכולם הרוויחו מהעסק הזה, גם מאמנים דוגמת דאג קולינס הלכו הביתה עם ראש מושפל, לטובת המלך מייקל הראשון ולשושלת הנוסקת בתהוות של השוורים משיקגו. עד אז, בטח אם נלך לימים של ביל ראסל בסלטיקס של רד אוורבאך, ואפילו לארי בירד של קיי.סי. ג'ונס או מג'יק וקארים של פט ריילי, המאמן היה בעל סמכות ניהולית, בחירה פרסונלית חשובה לא פחות מאשר הג'נרל מנג'רים שהפכו לדמויות המרכזיות וכמעט הבלעדיות בבניית קבוצות בעידן הנוכחי.
כבוד המאמן ומעמדו ירדו בהדרגה בשני העשורים האחרונים כששיטת המשחק מוכתבת על פי רוב על ידי סגנון השחקן הכוכב. נכון שהיו לא מעט סיבות אחרות לעזיבתו בטרם עת של דייויד בלאט את משרת המאמן הראשי בקליבלנד עד לפני ארבעה חודשים, אבל לברון ג'יימס הוא זה שפתח לו את הדלת, שלא לומר בעט בו החוצה.
השיטה לא התאימה לו ולחבורתו (ג'יי אר סמית, טריסטן תומפסון, אימאן שמפרט) ומאז חילופי המאמנים, הקאבלירס של טיירון לו, למשל, דחקו החוצה מהרוסטר לגמרי את טימופיי מוזגוב וקברה סופית את סאשה קאון שבלאט הביא ממוסקבה בקיץ שעבר.
סגנון הריצה, ההתקפות המהירות וריבוי הזריקות והנקודות המושגות מעבר לקשת בסגנון גולדן-סטייט, הפכו לשיטה שהיא בראש ובראשונה על פי רצונו של קינג ג'יימס שהצהיר לא אחת שככה הם, השחקנים, אוהבים את זה ורק כך הם ישפרו הסיכויים לזכות באליפות היסטורית. אז נכון שקליבלנד נראית טוב יותר לקראת הגמר הזה מאשר לפני שנה, אבל יש ספק גדול לגבי מי קיבל את ההחלטה לשנות סגנון ולעבור לסמול בול.
בגולדן סטייט, מה שעובד שנתיים, בטח מאז שמארק ג'קסון פוטר מאימון הקבוצה, ממשיך לעבוד על קרוז קונטרול. סטיב קר, וגם לוק וולטון שהחליף אותו על הקווים במשך חצי עונה, יודעים שהערובה להצלחה היא בכל מקרה ובכל מצב, לתת אור ירוק לספלאש בראדרס להפציץ כאוות נפשם.
הצלחה או כישלון לא ישנו את העניין הזה אצל מי שעל פי רבים שינו במו ידיהם את הענף לכזה של זריקה ממרחק יותר מאשר כל דבר אחר. היכולת לצאת ממשברים היה מבחינת הווריורס עניין של מוטיבציה ושל פסיכולוגיה, יותר מאשר שינוי אסטרטגיות מקצועיות.
במצב של 1-3 לאוקלהומה סיטי בגמר המערב, החלו לצוף קולות שמאמן הת'אנדר, בילי דונובן, עשה בית ספר למאמן האלוף, אך הצעיר והלא ממש דומיננטי של הווריירס. הרבה גבות הורמו לראשונה מזה שנתיים, לגבי היכולת של קר לשנות סיסטמה תוך כדי תנועה. חילופים בהרכב החמישייה הוא יודע לעשות, גם את הטיפולים יפים פה ושם בהתקפה מול ההגנה המתחלפת של אוקלהומה בפיק-אנד-רולים, ניתן לזקוף לזכותו, אבל אי אפשר לייחס למאמן הווריירס את שינוי קצב או העברת משקל הדומיננטיות של שחקנים בתוך הסגל.
לולא עייפות, חוסר מזל וקבלת החלטות לא נכונות יותר מדי פעמים של ווסטברוק ודוראנט בסיומי משחקי 5, 6 ו- 7, יכול להיות שעכשיו באוקלנד היו חושבים על שינוי מסלול מחדש, עם איזו אצבע מאשימה אחת או שתיים לעברו של קר. ואולי, כך צריך להיות, וכולם מיושרים ביודעין עם המבנה הלא כל כך חדש.
לברון ואירווינג וגם קרי ותומפסון לא צריכים יותר מהכוונה, מהסברים פשוטים ובעיקר ש... יקשיבו להם ושיתנו לכישרון האדיר והנדיר שלהם לדבר. הם כבר היו שם, הם יודעים מה טוב להם, למועדון, לקהילה, לצופים, בכדי להוציא סרט קולנוע איכותי יותר או פחות – אבל שיהיה להיט שיסחוף אחריו המונים.
