בסרטים המצוירים, הדמות הולכת לתומה ברחוב כאשר לפתע נופלת עליה משקולת כבדה. היא מתכווצת, מתיישרת, אבל לעתים כל מסלול חייה והתנהגותה ישתנו בבת אחת. גם ב-NBA יש לכך מקבילה: קוראים לזה Shaqtin'-a-fool
חפשו "אוטו פורטר" בגוגל, וזו תהיה התוצאה השנייה באוטו-קומפליט. הראשונה היא "מאבד את טוני סנל בהגנה". השלישית היא "דיפנס" והרביעית "Funny". היילייט אחד מ-3 במארס חרץ את גורלו האינטרנטי, כאשר בהתקפה קריטית מול שיקגו הוא היה אמור לשמור על הגארד של הבולס – רק שסנל חתך לצד השני של המגרש בעוד פורטר חלם ונשאר במקומו. פורטר, שהוגדר על ידי שאק "אוטו-פיילוט", הפך לבדיחה. ואז, כשכל הזרקורים עליו, התחילה התקופה הטובה בחייו.
פורטר נבחר שלישי בדראפט של 2013, דראפט שנחשב בעונה שעברה במבט חטוף למחריד במיוחד (אם כי בהתחשב בעונות שנתנו אולאדיפו, קרטר-וויליאמס, רודי גובר, נרלנס נואל, אנטטוקומפו, גורג'י ג'נג, דניס שרודר, טימי הארדאוויי ג'וניור, אלכס לן, קנטאביוס קולדוול-פופ, טריי ברק וסי.ג'יי מקאלום, אולי כדאי לחשוב על ההגדרה הזו שוב). אבל כמו רוב חבריו לטופ של אותו דראפט, פציעות עיכבו את ההתקדמות שלו.
הוא היה גיבור מקומי מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שהכיר את הוורייזן סנטר בבירה כמו את כף ידו, אבל כשהירך פגועה, וטרבור אריזה ומרטל וובסטר שותים את כל הדקות בעמדה 3, לפורטר לא היה הרבה מקום על המגרש. קשה לפתח את הביטחון כשהווטרנים סוחבים את הקבוצה לפלייאוף, ולמאמן אין זמן לניסויים. אבל גם בימים הקשים, החברים האמינו בו. "לרגע אחד", אמר בינואר 2014 מאמנו רנדי וויטמן ל'וושינגטון פוסט', "לא היתה לי דאגה – הוא האיש הנכון עבורנו. הוא יהיה שחקן טוב בליגה הזו". בראדלי ביל הוסיף: "הוא נפלא. אנחנו תומכים בו. וכשהמספר שלו ייקרא, הוא יהיה מוכן ויותר מכך".
עכשיו כולם רואים על מה וויטמן וביל דיברו. פלייאוף 2015 זימן לפורטר צ'אנס להפגין את כישוריו. בסיבוב הראשון נגד טורונטו, גילה המאמן השמרן בדרך כלל שהרכב עם פורטר בעמדה 3 ופול פירס בעמדה 4 עושה פלאים לריווח ולהנעת הכדור של הקבוצה שלו, בניגוד למערך הרגיל עם שני גבוהים חסרי טווח מחוץ לצבע, שפוקקים את האיזור הצבוע וגורמים להתקפה של הוויז להיראות מאוד לא אסתטית.
בעונה הרגילה, הקבוצה מיעטה לזרוק לשלוש (רביעית מהסוף בליגה) והירבתה להשתמש בזריקה המושמצת ביותר במשחק כיום, הלא היא ה-Long 2-pointer. שחקני הוויז העיפו 33.2 זריקות מטווח של למעלה מ-2.5 מטר ועד קשת השלוש – רק שארלוט והלייקרס הכושלות זרקו יותר – וקלעו באחוז מתחת לממוצע בליגה.
רק שאז, אוטו לחץ על הגז והפעיל את המנוע שבלט כל כך לטובה בדוחות הסקאוטינג עליו. על פי הסטטיסטיקות של NBA.com הוא רץ 2.4 מייל למשחק, שני בוויזארדס רק לבראדלי ביל הבלתי נלאה. נסו לעקוב אחריו במהלך התקפה ממוצעת: הכדרור שלו אינו יצירת מופת, אבל התנועה שלו מצד לצד, והחיתוכים על קו הבסיס, יוצרים כאב ראש להגנות שהתרגלו מהוויזארדס למעט מאוד תנועה, ולמספר מוגבל של איומים על הטבעת. פורטר לא נחשב לאחד מהם, וכשההגנות עוזבות אותו לרגע, הוא שולף במהירות. מתוך 32 סלי שדה שלו בפלייאוף, ב-20 לא היה שומר בטווח של מטר ממנו, ו-25 הגיעו ללא אף כדרור.
ממשחק למשחק, הביטחון שלו עולה, וגם כמות הדקות, ופתאום, כשג'ון וול בחוץ והוויזארדס זקוקים לכל גרם של אנרגיה ואינטליגנציית משחק, וויטמן לא יכול בלעדיו. כל זריקה מרימה את האולם באוויר, כל ריבאונד מושג בזינוק אתלטי לשמיים, וכשהכל תקוע במאני טיים, פורטר נע בחוכמה לצבע כאילו לא מדובר בילד בן 22 בקרוב, מקבל כדור ומסדר לגורטאט אסיסט גדול.
אף אחד לא חשב שוושינגטון תגיע רחוק – בטח לא אחרי הפציעה לשחקן הכי טוב שלהם – אבל פורטר לא היסס להכריז: "אנחנו יכולים לנצח את אטלנטה גם בלעדיהם, וגם נעשה זאת". פול פירס זוכה בכל התהילה, אבל אוטו פורטר ג'וניור משנה את כל התפיסה הרווחת לגבי וושינגטון, בפלייאוף הזה ובכלל: זו כבר לא קבוצה עם שני צעירים טובים וחבורת וטרנים וקשישים, אלא קבוצה שהקו האחורי שלה, עם שלושה שחקנים בגיל ממוצע של 22, יכול להפוך אותה לכוח לשנים רבות. והיריבים שלו, אלה שפורטר צד ומתיש בהגנה בלתי נלאית, לומדים שוב שהגוגל לא תמיד קובע.
