עכשיו הוא יכול לנוח, הוא עשה את שלו. בתחילת סדרת הגמר, דייויד בלאט הצהיר שכרגע הוא נמצא בעין הסערה ומהמקום הזה קשה לו לראות, להבין ולהפנים את גודל ההישג ומימדי ההצלחה שלו. בעוד כמה ימים, כשהעשן יתפזר, הג'ט-לג יעלם והעייפות הפיזית והמנטאלית יתפוגגו, בלאט יוכל לשחרר חיוך ולומר לעצמו את מה שכולם יודעים: "שיחקתי אותה". הוא יוכל לטפוח לעצמו על השכם ולומר בפה מלא: עשיתי את המקסימום שיכולתי לעשות ואני שלם עם עצמי. לאן ממשיכים מכאן, אני לא יודע - אבל זה כבר לא בשליטה שלי.
מבחינה מקצועית הוא עשה את כל מה שניתן תחת נסיבות הסגל הפצוע והקצר שלו, עם כלים מאוד מוגבלים, בעיקר התקפית, עם חבורה של שחקני מפתח צעירים וחסרי ניסיון, ועם שחקנים ותיקים מדי, בשלהי הקריירות שלהם. ובואו לא נשכח, כל זה היה מול יריבה טובה, מוכשרת ובטח בריאה הרבה יותר.
חשוב מזה, בלאט התנהל בצורה מופתית ומעוררת השראה מול העיתונאים מבית ומחוץ, שלא אחת רצו לשתות את דמו, שלא לומר לראות בנפילתו גם תוך כדי הפלייאוף, ובטח ברגעי המשבר הגדולים של העונה אי שם בדצמבר בואך ינואר.
עד לפני ימים אחדים הוא שמע את המנטרה המאוסה שאמרה שאם קליבלנד תיקח את האליפות היא תהיה רשומה על שמו של לברון ג'יימס, ואם יקרו פאשלות בדרך או בסיומה הן יהיו על ראשו של קואץ' בלאט. עכשיו, בתום העונה, אף אחד כבר לא יגיד שבלאט אשם. ואם מנקים את שתי התקריות מול שיקגו במשחק מספר 4 של חצי גמר המזרח - כשבלאט ביקש פסק זמן שלא היה לו ושירטט מהלך שלברון מחק - הרי שהוא התנהל לכל אורך העונה ובטח בפלייאוף בצורה אופטימלית שמעוררת כבוד גם אצל אחרון מקטרגיו.
אנחנו מכירים את בלאט השקול והאחראי, את ההפסקות הארוכות בין משפט למשפט ולעתים גם בין מילה למילה. הכל מנוסח בקפידה כדי להיות הכי מדויק שהוא יכול, ושדבריו ישרתו בעיקר אותו. ובצדק. לא מעט כרישים ותניני עיתונות חיכו למעידה, לפליטת פה, לחולשה, לאיזה טינוף על הכוכב שיצא נגדו בפומבי. אבל בלאט יודע מאיזה צד של הלחם החמאה מרוחה, מי בעל המאה בקליבלנד ובאוהיו ושאותו אחד הוא גם בעל הדעה, ושאותו צריך לאתרג. למה? ככה. זה שם המשחק ב-NBA ואת זה דייויד הפנים מהר מאוד.
"לא לכל סיפור יש סוף טוב, אבל זה לא אומר שהסיפור היה רע. הוא היה טוב מאוד". כך הדגיש בלאט במסיבת העיתונאים האחרונה שלו העונה, שהייתה בית ספר להתנהלות נכונה. "אני מודה לשחקנים, להנהלה ולכל מי שייצג את העיר הנהדרת שבה אנחנו משחקים, אני גאה בכולם", הוסיף ונשאר נקי. בשביל למרוח לק ולעשות פוליש הוא לא חסך בתשבוחות על לברון שלקח את הקבוצה על גבו עד לקצה גבול היכולת בעזרת ביצועי כדורסל על-אנושיים (ולא הוסיף אף מילה על התנהלותו ואמירותיו מחוץ למגרש).
כמו ג'נטלמן אמיתי הוא פירגן לסטיב קר ולגולדן סטייט על זכייה מוצדקת באליפות, רגע לפני שדיבר על חסרונם של קיירי ארווינג וקווין לאב הפצועים כשאמר שקבוצתו לא ביקשה סימפתיה עקב העדרם, ושהקבוצה מעולם לא השתמשה בהעדרותם כתירוץ ליכולת לא מספקת. הניסוח הזה משיג כמובן בדיוק את ההפך. הוא מזכיר לכולם את אלה שלא היו שם ואת הנסיבות המקלות שיש לזקוף – ושוב, בצדק – לזכות ההישג האדיר של הקאבלירס שלו.
גם להחמיא לעצמך צריך לדעת איך. לשאלתו של דניאל זילברשטיין האם מבחינתו הוא תקע יתד בליגה לשנים הבאות – ענה בלאט: "אני מאמן, אתה אף פעם לא מובטח בשום מקום לאורך זמן. צריך להוכיח את עצמך כל יום וצריך להיות כמה שיותר טוב. זה האתגר של להיות מאמן. כולם אוהבים לדבר כמו מאמנים וכולם אוהבים להציע או לבקר מאמנים, אבל לא כולם יכולים להיות מאמנים. זה לא ג'וב קל. כל מי שעוסק בזה, אני מסיר בפניו את הכובע".
לסיום בלאט שלח מסר סמוי, אך בעצם גלוי (אמנות...), למקבלי ההחלטות המועדון שלו. "עשינו עונה טובה מאוד ואנחנו נחזור חזקים יותר בעונה הבאה", הוא קבע. תיקחו את מסיבות העיתונאים איך שלו שאתם רוצים - בעיני, ובלי שמץ של ציניות, בלאט היה ונשאר אלוף.
