קחו את המהלך האחרון של משחק מספר 4 ואת רוב משחק 5, ותקבלו את לברון ג'יימס בגדולתו. וזהו, כל הקרדיט על שאר הסדרה מגיע למלך אחר, זה שהוכתר אחרי שמכבי ת"א זכתה בפיינל פור הקודם. דייויד בלאט מסיים סדרת חצי גמר מזרח שלימים תיחשב לסדרה המאתגרת והקשה בקריירה של לברון. תנאי הפתיחה היו ברורים: לאב גמר, סמית' מורחק, קיירי משחק על רגל אחת ולכל המלחמה הזאת יוצאים עם הספסל השני הכי חלש בליגה לפני תחילת הפלייאוף.
במשחק הראשון בלאט הלך על מייק מילר בעמדה מספר 4 כדי לשמור על הריווח שקווין לאב סיפק ועל איום הקליעה מחוץ לקשת. אותה שיטה שבה ספולסטרה נקט אחרי שכריס בוש נפצע באמצע פלייאוף 2012. ההבדל הוא שמאמן מיאמי עשה את זה עם שיין באטייה ששיחק 23 דקות בממוצע באותה עונה וגם שמר בצורה אדירה, לעומת מילר שדי נעלם לנו השנה ולא בגלל שיובש, אלא כיוון שלא סיפק את הסחורה. כך או כך הניסוי כשל ובלאט הבין במהרה שצריך לשנות כיוון ולא לנסות את אותו הדבר עם ג'יימס ג'ונס, לדוגמה.
במשחק 2 טריסטן תומפסון קיבל את המקום בחמישיה. התוצאה: קליבלנד בפלוס 8 בכדורים חוזרים לעומת מינוס 3 במשחק הראשון. שישה ריבאונדים בהתקפה של תומפסון שיצרו עוד פוזשנים ומבטים נוחים יותר לקאבס מחוץ לקשת. הקבוצה של בלאט לקחה 26 זריקות לשלוש בכל אחד משני המשחקים הראשונים, ההבדל: 27% בראשון לעומת 46% בשני. עוד שינוי משמעותי: דייויד בלאט הפך את הדקות של מילר וג'ונס מ-20 ו-8 במשחק הראשון ל-13 ו-22 במשחק השני. התפוקה של ג'ונס: 17 נקודות, כולל 5 שלשות.
דייויד בלאט הוא מאמן שחושב, שפועל, מגיב מהר, טועה לפעמים, אך מספיק זריז כדי לשפר ולשנות, בין אם לפני משחק או תוך כדי. במשחק השלישי הוא כבר קיבל החלטה שאת תרומתה קליבלנד תרגיש גם בסיבוב הבא. על פניו, הדבר המתבקש היה להחזיר את ג'יי.אר. סמית' לחמישיה אחרי ההרחקה משני המשחקים הראשונים בסדרה, אבל בלאט הבין שיש לו בעיה. הספסל של הקאבס עמד על 35 נק' לעומת 55 של הבולס בסיכום שני המשחקים. סמית' פתר אותה ומאותו הרגע ועד לסיום הסדרה הספסל של קליבלנד לא הפסיד אפילו פעם אחת בסך הנקודות לספסל של שיקגו באף משחק. בארבעת המשחקים הנוספים בסדרה זה הסתיים ב-76:106.
הקאבס אמנם הפסידו את המשחק השלישי, אבל הקרדיט על כך מגיע ללוח של הסל ביונייטד סנטר הרבה יותר משהוא מגיע לטום ת'יבודו, שהיה חייב לבצע עבירה על סמית' שקלע את שלשת השוויון 10 שניות לסיום. אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו הקבוצה של בלאט תהיה ביתרון 3 עם עוד פוזשן אחד לסיום וגם מוכן להתערב על הרכב שלי שהוא יבצע עבירה בניגוד לכל מאמני הליגה לדורותיה. אה, ויש גם את שאמפרט שהוכיח שהוא ראוי לפתוח בחמישיה ולא רק בגלל ההגנה שלו. הגארד שנולד באילינוי שיפר את האחוזים מחוץ לקשת מ-33% בעונה הסדירה ל-36% בסדרת חצי הגמר תוך שהוא מכפיל את כמות הזריקות שלו מהטווח הזה.
את המשחק הרביעי כבר באמת שקשה לנתח. כדורסל לא היה שם, גם גאסול לא ואולי בגלל זה בלאט הגיע לדקות האחרונות קצת מבולבל. עוד לפני פסק הזמן שלא היה, במצב של יתרון 2 לקאבס, בלאט לקח 3 פסקי זמן שמכולם הקבוצה חזרה בפלייסינג לא נכון על המגרש. זה הסתיים בהוצאת חוץ במסירת רוחב (כבר בקטסל מלמדים אותך שזאת המסירה המסוכנת בכדורסל) שמצאה את לברון ג'יימס בטראפ על קו החצי, שיצר את עבירת התוקף שנתנה לדריק רוז את האפשרות לעשות שוויון. ההמשך ידוע: לברון על הבאזר, לברון על השולחן במסיבת העיתונאים, בלאט על הממים ברשתות החברתיות. ניצחון עצוב ברמה האישית עבור בלאט, אבל ענק ברמה הקבוצתית. כזה שנתן את הפוש ואת המומנטום לקליבלנד להמשך הסדרה.
את המשחק החמישי שיקגו פתחה ביתרון 10 בתוך הרבע הראשון, אבל עד לסיומו קליבלנד כבר הובילה בנקודה. במחצית 44:54 לקאבס. הרבע השלישי נפתח בריצת 0:8 של הבולס ואז הגיע עוד רגע מכונן של בלאט בסדרה: הוא הוריד את מוזגוב, שפחות או יותר ניצח עבורו את המשחק הרביעי לספסל והכניס את ג'יימס ג'ונס במקומו. דקה אחרי סמית' החליף את ג'ונס וכך קיבלנו את הסמול בול הכי סמול שראינו בשנים האחרנות ב-NBA. קיירי, סמית', שאמפרט, לברון ותומפסון עם ה-2.06 שלו כסנטר.
טום ת'יבודו פיגר לפחות בשני צעדים מאחורי בלאט לכל אורך הסדרה וגם במקרה הזה ניסה להתאים את עצמו להחלטות של מאמן קליבלנד ללא הצלחה. עד לסיום הרבע, קליבלנד כבר חזרה לפלוס 9 ועלתה ליתרון 17 ברבע הרביעי. בשלב הזה מייק דאנליבי התעורר ושיקגו הצליחה לחזור למשחק, חזרה שנבלמה ברגע שבלאט החזיר את דלאבדובה כשנותרו עוד 4 דקות וחצי לסיום. בסופו של דבר, יזכרו את הבלוק של לברון יחד עם כדור חוזר בהתקפה של שאמפרט, אבל המהלכים שדייויד בלאט עשה ראויים להערכה ולכל הפחות לציון (דבר שנבצר מהעיתונות האמריקאית).
משחק 6 היה החותמת האחרונה והכי חד משמעית לסדרה בה מאמן "רוקי" הצליח להערים על מאמן עם ותק של 30 שנה בליגה. אירווינג נפצע ושיחק רק 12 דקות, לברון רשם את משחקו החלש ביותר בקריירה כשהוא סוגר סדרה, גאסול חזר לשחק ופתח בחמישיה ועדיין, מארס טורקי של המאמן הישראלי על זה שנבחר למאמן העונה ב-2011. שימו לב לספסלים של שתי הקבוצות בסדרה: ת'יבודו, שקיבל תרומה יוצאת דופן מניקולה מירוטיץ' בחודשי הסיום של העונה, הצליח להעלים אותו. את ברוקס הוא בכלל לא ספר וגם טוני סנל לא הבין עדיין מה תפקידו בכוח. מהצד השני, שימוש נכון בספסל שרשם שיא פלייאוף של 40 נק' בהנהגת מת'יו דלאבדובה, אותו שחקן שבלאט חטף ביקורות במהלך העונה על השימוש המוגזם בו. סמית', דלי וג'יימס ג'ונס, זה הספסל של דייויד בלאט וכל אחד מהשחקנים הנ"ל יודע בדיוק מה נדרש ממנו ומתי יעלה לשחק. אגב, קחו את הספסל של מכבי ת"א בפיינל פור עם טייריס רייס, דייויד בלו, אלכס טיוס וג'ו אינגלס ותשוו אותו לזה של קליבלנד. לדעתי, אין בכלל מאצ'-אפ בין השניים. זה של מכבי ת"א מנצח בנוק-אאוט.
קליבלנד נראתה בסדרה הזאת כמו הצבא הספרטני, רק שהמלך ליאונידס הוא לא קינג ג'יימס, אלא קינג דייויד. הוא זה שהנהיג, הוא זה שניווט והוא זה שנאלץ לקבל אין-ספור החלטות תוך כדי משחק. זה ניכר בכל אספקט אפשרי ומתבטא גם בעמידה מול תקשורת ארסית, התמודדות עם כוכב שלא מפרגן ורק עוקץ ויותר מכל: החלטות מקצועיות. לא פוליטיקה, לא ג'נטלמניות ולא שימוש באנגלית השייקספירית הם אלה שהביאו את בלאט לתפקידו הנוכחי. אלא ההצלחה העצומה וההישגים הרבים שרשם במהלך הקריירה.
עוד לפני שהעונה התחילה, נדרשנו להתייחס לסוגיה קצת מציקה: מה בלאט צריך להשיג כדי להישאר בקליבלנד גם בעונה הבאה? שיערתי שגמר מזרח יספיק, אך לאחר האירועים הלא נעימים בסיומו של המשחק הרביעי הערכתי בכמה תכניות שרק אליפות תשאיר אותו שם לנוכח היחסים המוזרים עם לברון ג'יימס והעליהום התקשורתי אותו הוא סופג. יכול מאוד להיות שטעיתי ויכול להיות שלא, אבל בלי קשר למה שהעתיד יוליד, דייויד בלאט הוכיח שלא רק שמקומו בליגה הטובה בעולם, הוא גם אחד המאמנים הטובים בה.
