הטריפל דאבלים נכנסו לאופנה, כוכבים חדשים עלו לכותרות וגם כאלה שלקחו צעד אחורה. פגרת האולסטאר כבר מעבר לפינה, וזה הזמן להתחיל לסכם חצי עונה נהדרת של נבא. ההפתעות, הלא מוערכים, האכזבה, השחקנים שריגשו ועוד שלל קטגוריות של אנשים שגנבו את ההצגה.
ההפתעות:
ג'יימס הארדן – את זה שהארדן הוא כישרון התקפי פסיכי, כולם יודעים כבר שנים. הוא אולי ספק הנקודות הבטוחות ביותר בהתקפה נתונה. אבל תודו שאף אחד, לפני תחילת העונה, לא האמין לשני דברים: האחד שהאיש והזקן יוביל בבטחה בשלב הזה של העונה את הליגה באסיסטים (11.7), והשני שהוא יהיה אהוב ומוערך כל כך אחרי שנים שבהן הפגין חוסר מחויבות, אגואיסטיות, וחד מימדיות במשחקו. פתאום הגארד מוסר בממוצע בחצי העונה הנוכחית למעלה מפי 2 ממוצע הקריירה שלך. רגע, אני חוזר בי, היה אדם אחד שהאמין לשני הדברים הללו: מייק ד'אנטוני. קוסם.
יוטה ג'אז, בוסטון סלטיקס – שתי קבוצות שכיף לראות, אחת מהמערב מציגה את ההגנה הכי טובה בליגה (94.9 נק' ספיגה למשחק), אצל השנייה מהמזרח אפשר להתענג על התקפה משובחת. הן ממקומות 5 ו-3 בהתאמה, כל אחת בקונפרנס שלה. לא בטוח לגבי היכולות שלהן להגיע או לנצח סדרות גמר איזוריות אבל מקבוצות שאף אחד לא ספר בשנים האחרונות, גם הג'אז וגם הסלטיקס יכולות לאתגר העונה כל קבוצה בליגה.
הלא מוערכים/ות: - אנדרייטדים
גורדון הייוורד ואייזיאה תומאס: אם הייוורד היה משחק בקבוצה עם שוק יותר גדול מאשר זו שבסולט לייק סיטי, הוא היה אחד מהמפורסמים והמצליחים של הענף. אול אראונד פלייר, שהתחזק מאוד מאז שנכנס לליגה לפני 6 עונות וחצי, ומאז משפר כל שנה את הממוצעים שלו כמעט בכל הקטגוריות – סופרסטאר אמיתי.
גם כוכב הסלטיקס נמצא בליגה בעונתו השביעית ובניגוד להיוורד, שכל שנותיו בנבא לובש את המדים של יוטה, תומאס עבר מסלול אחר. אחרי 3 עונות מתסכלות בסקרמנטו והתברברות קצרה בפיניקס, העונה הוא לוקח את בוסטון על הכתפיים ועל כל 174 סנטימטריו למקום שלישי במזרח. ללא שני השחקנים האלו, והקבוצות שלהם לא נכנסות לשמיניות הראשונות באזורים שלהם.
ממפיס, אטלנטה – לא הכי סקסיות, לא הכי מתוקשרות אבל עקביות ועושות את העבודה שנה אחר שנה בשקט וביעילות. ממפיס היא בעלת שחקני מפתח הכי מבוגרים בליגה עם גאסול, רנדולף, אלן, שחצו מזמן כבר את גיל ה-30, קונלי שעוד כמה ימים מחליף עשור לכזה ו-וינס קרטר שעוד כמה ימים נכנס לעשור החמישי בחייו.
באטלנטה אפשר למצוא סיפור דומה: 7 שחקנים מעל גיל 30, דווייט הווארד משתלב היטב בחבורה נטולת אגו כשמילסאפ הבלתי נגמר ודניס שרודר מובילים ומנהלים את העסק – כל אלה מראים שאין תחליף לניסיון, אבל גם לא לכישרון.
התופעות:
ראסל ווסטברוק: ספק אם הליגה ידעה או ראתה את זה מגיע. עברו 55 שנים מאז ששחקן העונה לשם אוסקר רוברטסון הגיע לממוצעים של 30.8 נקודות, 11.4 אסיסטים ו-12.5 כדורים חוזרים למשחק - טריפל דאבל בממוצע לאורך עונה שלמה.
אף שחקן מלבדו לא הצליח להגיע להישג כזה או אפילו דומה, לפניו או אחריו. עד שהגיע ראסל, מודל 2016/17. בעוד "ביג O" עשה את זה כשהיה בן 24 עם 1.95 ס"מ גובה, ווסטברוק כבר בן 28 ונמוך מרוברטסון ב-4 ס"מ.
נכון לימים אלו הגארד של אוקלהומה סיטי מציג שורה סטטיסטית של 30.7 נק', 10.5 כ"ח ו 10.3 אס'. אני לא בטוח שהוא יוכל לשמור על ממוצע כזה עד סוף העונה אבל יחד עם ההגנה והמנהיגות שהוא מציג - שלמות ו-ורסטיליות כזו של שחקן אפשר להגדיר בעיקר כ"תופעה".
יאניס אנטטוקומפו: יווני, 2.11, רכז (ולו על הסעיף הזה בלבד מגיע לו להיכנס לקטגוריה הזו), קלעי (23.4 נק' בממוצע), חודר לסל, ריבאונדר (8.6), מוסר (5.6),שומר על כל העמדות, חוסם (2.1), מנהיג, צנוע, כולו בן 22, להמשיך...? מ-פ-ל-צ-ת! מבוא לפוטנציאל להפוך בעוד כמה שנים לשחקן הטוב בעולם.
ברוקלין - כבר אי אפשר להסביר את התופעה שנקראת הנטס, מאז שחצו את מנהטן ועברו מניו ג'רזי לברוקלין. ים של כסף יש, האולם הכי מודרני ויפה בעולם יש, קהל אינטילגנטי וצמא לכדורסל – גם זה יש. בלאגן? יש ויש.
מה אין? ניהול מקצועי נכון, בחירת שחקנים ומאמן הגיונית (ירים את היד עכשיו מי שיודע בשלוף מי מאמן את ברוקלין היום. קוראים לו קני אטקינטסון, מי שאלתם? בדיוק). שחקנים שיודעים ו/או אוהבים לשמור? גם אין. ברוקלין סופגת הכי הרבה נק' בממוצע בליגה (114.9 נק'), גם בושה אין לה כבר יותר מידי שנים.
האכזבה/ות
עומרי כספי – לא, הוא לא אשם. הסיטואציה, המאמן הלא נכון מבחינתו, שנת החוזה שלא רק שלא מתרוממת, היא עדיין לא החלה. דווקא עם התמיכה של הקהל שקיבל אותו בחום לפני 8 עונות לליגה, דווקא עם הניסיון והמספרים היציבים אותם סיפק כל הקריירה גם בקליבלנד וביוסטון, דווקא עם הבשלות וההכרה של העסק ואיך הוא פועל, עומרי עדיין לא צריך לעבור דרך המקלחת אחרי יותר מדי משחקים.
מינסוטה – נכון שאין לנו כבר סבלנות ואולי זה מה שהיא צריכה יותר מכל דבר אחר אבל נכון לעכשיו, עם סגל שחקנים אתלטי בצורה מפחידה וכישרון בלתי נגמר שמנוהל ע"י מאמן מוכח ומוצלח כמו טום ת'יבודו – מינסוטה טימברוולבס לא יכולה לספק עד עכשיו עונה עם פי שניים יותר הפסדים מנצחונות ודשדוש בתחתית הקונפרנס המערבי.
וויגינס, קארל אנטוני טאונס, זאק לווין, ריקי רוביו, מוחמד, ג'נג ות'יבודו, כולם חייבים לנו יותר. אז נכון שהגיל הממוצע של הכוכבים שלה הוא סביב ה-23 אבל ציפיתי, וכגודל ה..., אתם יודעים את ההמשך.
הסולידים/יות:
קוואי לנארד וכריס פול: הם לא מעט שנים בעסק, מנהיגים שקטים שמציגים ספרים מדהימים על בסיס ליילי. הקבוצות שלהם כבר שנים בצמרת המערב וכך גם העונה. כולם יודעים שעם כל הכשרון מסביבם, ויש הרבה, לנארד ופול הם הפנים של הספרס והקליפרס גם העונה, בזכותם הקבוצות שלהם נמצאות היכן שנמצאות ובלעדיהם יצטרכו לחשב מסלול מחדש.
וושינגטון ואורלנדו: שתי הקבוצות הללו לא מפתיעות במיקומן בטבלה. וושינגטון עם ג'ון וול הנפלא ומשלימו בקו האחורי, ברדלי ביל, מובילים את הוויזארדס לעוד עונה סולידית במרכז השמינייה במזרח. לאוטו פורטר, גורטאט ומוריס חסר עוד איזה אלמנט שיקח אותה מקום אחד או שניים במעלה הטבלה, ועד שזה לא יקרה הוויזארדס תישאר קבוצה טובה ונחמדה, אך סולידית.
גם אורלנדו כזאת רק במרכז החלק התחתון של הקונפרנס. כמו שאומרים בליגות אחרות – היא לא תרד ליגה אבל גם לא תיכנס לפלייאוף. כל כוכב גדול שהגיע אליה בשנים האחרונות עזב אותה אחרי תקופה קצרה וכשהשחקנים הבולטים שלה הם פורנייה, איבקה ו-ווצ'ביץ', עם כל הכבוד – בין התחתית למרכז היה וישאר מקומה במזרח.
המתוסכל/ת:
דמרכוס קאזינס – גם העונה מוצא את עצמו, יש שיאמרו, הסנטר הטוב בעולם, עם קבוצה שכנראה לא תגיע לשום מקום. קאזינס הוא סקרמנטו. מוביל את הקבוצה שלו בנק', כ"ח, אס', וחס', בלתי ניתן לעצירה בצבע, פיתח עם השנים בליגה (7, כולן במדי הקינגס) קליעה נהדרת ממרחק ובכל זאת, זה לא מספיק. גיי, לוסון, קוליסון, אפללו, בארנס... חבורה נחמדה, ותו לא. בגיל 26 קאזינס מתחיל להבין שלכישרון ולמספרים שלו מגיע יותר מאשר עוד עונה שתסתיים באפריל. עד שיקיפו אותו באיכות או עד שימצא קבוצה אחרת, הוא ישאר בעיקר מתוסכל.
הניקס – היא כבר הפסיקה לאכזב לפני שנים, ואני לא יודע אם היא יותר מתוסכלת או יותר מתסכלת. השינויים לא עובדים, ההבטחות לא מתממשות, רוז ונואה לא מצליחים להתמזג עם כרמלו, ופיל ג'קסון לא מוצא מזור לא בעמדת המאמן (הורנסק), לא משחקנים שיספקו תוצרת מהספסל וגם לא משחקני החמישייה שלא מצליחים להדליק את הקהל המיואש במדיסון סקוור גארדן. קריסטפס פורזינגס הוא נקודת אור בחושך הכללי אבל האיכויות שלו מאיימות על ההגמוניה של כרמלו אנטוני שלא מפרגן, לא משתף פעולה ו...לא מוסר כדור. מתסכל.
ה"מפחיד/ה":
אנתוני דייויס –אם עושים "כוחות" בשכונה וניתנת לכם הבחירה הראשונה מכל שחקני העולם, אנטוני דייויס הוא אולי השחקן הראשון שצריך לבחור. מן שילוב של אנטטקומפו הוורסטילי והאתלטי, יחד עם קאזינס הדומיננטי והשולט בצבע משני צידי המגרש.
29 על 12 בנקודות וריבאונדים בממוצע למשחק, עם חטיפה וחצי ושתי חסימות וחצי למשחק. הוא ניו אורלינס ואין עוד מלבדו, בן 23 עם האישיות הנכונה להיות הפנים (או הגבה...) של הליגה לעוד עשור ורבע לפחות. ואם החבילה הזאת עוד תלך ותשתפר... אפשר יהיה לסגור את הענף.
גולדן סטייט ווריירס – אפרופו לסגור את הענף - אם נמשיך לראות הצגות כמו זו שראינו מהווריירס במפגש השני שלהם העונה מול קליבלנד – לא יהיה צורך בפלייאוף, לא בגמר ולא בשום דבר. אפשר יהיה להעניק את הטבעת כבר עכשיו ולהמשיך עם זה גם ב-5 השנים הקרובות. מעולם לא נראו בחמישייה אחת 4 שחקנים כל כך מוכשרים, כל כך שמחים, כל כך איכותיים כמו סטף-קליי-קווין ודריימונד. יש לה את המאזן הטוב ביותר בליגה, בקושי יודעת מזה להפסיד, קולעת הכי הרבה נקודות במשחק ומנצחת בהפרש הכי גבוה. הצגה. פחד אלוהים...
המרגשים
מאנו ג'ינובילי, דירק נוביצקי, פאו גאסול: לפני 17 ו-19 שנה השלישייה הזאת קרבה את הליגה הטובה בעולם אלינו. את מנו ראינו משחק באיטליה בתחילת המילניום, דירק הופיע בגודל טבעי למפגשי נבחרת גרמניה באליפויות השונות, שלא לדבר על פאו שכיכב מול שחקנים ישראלים באליפויות הנוער והבוגרים.
שלושתם עשו את המעבר לליגה ההיא שכונתה והציגה אז "כדורסל מעולם אחר" והראו שכשרון ותשוקה מגשרים על שפות, סגנונות, תרבויות אימון ומשחק ואיכויות. שלושתם זכו באליפויות, היו ונשארו ג'נטלמנים, הקרינו ועדיין משדרים קלאס על המגרש ומחוצה לו. לצערנו, לא נשארו לנו עוד יותר מדי הזדמנויות לחזות בחבורה הזאת משחקת, אז נא להצמד למסך, לפני שיגמר.
ובאותה קטגוריה אבל עם פסקה משלו – וינס קרטר: בימים אלו חוגג האיש יום הולדת 40. הוא נבחר במקום ה-5 בדראפט 1998 והגיע לליגה מאוניברסיטת צפון קרוליינה. וינס החליף במהלך 19 שנים 6 קבוצות בהן הלהיב אותנו כ"אייר קנדה" בשנים הראשונות עם זכייה בלתי נשכחת בתחרות ההטבעות באולסטאר 2000, הפך לתופעה הקרויה "וינסניטי" גם בניו ג'רזי, המשיך לרחף באורלנדו ובפיניקס ועדיין היה אטרקטיבי בשנים האחרונות בדאלאס כשהוא ממשיך לקטוף פרסים ("השחקן הקבוצתי" של 2016).
העונה בממפיס הוא עדיין תורם 8 נקודות בממוצע למשחק, יחד עם 3.3 כ"ח ושני אסיסטים ב 23 דקות. מדי פעם הוא מתרומם לעוד דאנק אחד מרגש. במילה אחת – ריספקט.
