יום הולדת 54 זה זמן טוב לתת כבוד לגדול ביותר בכל הזמנים. אתם יודעים, זה מדראפט 84', אפילו שהוא לא נבחר ראשון, ששיחק ב-Dream team ב-1992, הוביל את הליגה במדדים שונים, חבר היכל התהילה וכמובן נבחר לאחד מחמישים השחקנים הטובים בהיסטוריה.
השאלה וההשוואה שאנחנו עושים תמיד בין ספורטאים, מי הטוב ביותר, היא שאלה שלא ניתן להשיב לגביה. לגבי השאלה מי הרכז הכי טוב בתולדות המשחק, לי אין ספק. אם מישהו חלם לפני למעלה ממאה שנים איך רכז ישחק כדורסל, הוא חלם על ג'ון סטוקטון.
בראשית ברא ג'יימס נייסמית' את הכדורסל, ובכלל לא היה רכז. היה צריך להעביר את הכדור, במסירה ובלי כדרור לצד השני של המגרש. מעל מאה שנה אחרי נייסמית', והרכז הכי טוב בעולם מכדרר, מלהטט, זורק מכל בלטה במגרש. עניין שמעלה תהיות מה בין הרכז הטהור שהיה סטוקטון, למה שסטף קארי היום. לאו דווקא זה שמערב את האחרים, בטח לא זה שמשרת אותם. לא בטוח שקרה משהו רע.
סטוקטון שיחק 19 עונות ביוטה, ב-17 מהן לא החסיר אפילו משחק אחד, כשלא משנה מה תעשה הוא תמיד סיים עם אותה סטטיסטיקה ישרה שהביאה אותו להיות, לטעמי, הרכז הגדול מכולם: הראשון ברשימת מוסרי האסיסטים עם 15,806 אסיסטים בקריירה, קרוב ל-4,000 יותר מקיד שאחריו, והראשון ברשימת החוטפים עם 3,265 חטיפות בקריירה, קרוב ל-600 יותר, שוב מקיד, שבמקום השני. זה שגארי פייטון, שהיה צריך לשמור גם על ג'ורדן, אמר עליו שהוא השחקן שהיה הכי קשה לשמור עליו.
בקצב הנוכחי שלהם, קארי יזדקק לעוד 20 עונות כדי להשתוות לסטוקטון בראשות מוסרי האסיסטים. טוני פארקר, שכבר 15 עונות בליגה, שסגנון המשחק שלו דומה יותר לשל סטוקטון, יזדקק לפרק זמן דומה.
בשבעים שנה הרכזים ב-NBA הדהימו, השתכללו, התקדמו. יש את הרכזים המלהטטים כמו סטיב נאש, הקשוחים כמו מארברי ופייטון או הטהורים כמו סטוקטון ופארקר. כולם שלטו בהתקפה של הקבוצה שלהם. מספרים שמי שכנראה הקדים את זמנו בעניין הזה, היה אוסקר רוברטסון שהפך את עמדת הרכז לעמדת הקלעי. היום, כך נראה, רכזים רואים את עצמם כאופציה ראשונה בהתקפה. אולי בגלל אגו, אולי בגלל שהם השחקנים הכי טובים בקבוצה, ובעלי היכולת הטובה ביותר לייצר נקודות. אולי רק בגלל שהכדור אצלם בידיים.
אצל פיל ג'קסון, המאמן הכי מעוטר בהיסטוריה של ה-NBA לא ממש היה רכז, לפחות לא כזה שצריך לסדר את ההתקפה, למצוא את השחקן הפנוי ובאופן טבעי להוביל את רשימת מוסרי האסיסטים. בקבוצות של פיל ג'קסון, הרכז הוביל את הכדור להתקפת המשולש, ומה שהיה צריך מאותו שלב הוא שחקנים אינטליגנטים שיוצרים תנועה. בבולס והלייקרס של שנות התשעים ותחילת העשור הקודם, המובילים באסיסטים היו השחקנים שרצה שיגעו הכי הרבה בכדור, פיפן, מייקל, אפילו קובי.
בשלושת העשורים האחרונים של המאה הקודמת התבלטו שלושה רכזים שונים מאד. מג'יק ג'ונסון, בזכות יכולותיו ונתוניו החריגים, יכול היה לשחק בכל עמדה במגרש. אייזיאה, שהפגין את המנהיגות שמצופה מרכז, והנהיג קבוצה קשה ומגובשת. וסטוקטון, שהוא בבואה של רכז החלומות.
סטוקטון לא היה שואו כמו מג'יק ובטח לא היה לו חיוך כזה. קפיצות השמחה שלו אחרי שלשת הניצחון במשחק השישי בגמר המערב ב-1997 היה רגע נדיר. גם לא היה לו אטיטוד כמו של אייזיאה. סטוקטון היה רכז ששלט בקצב המשחק, שראה עם עיני רנטגן דרך הגנות, ומסר בזוויות לא אנושיות. מסירות ביד אחד שהיו מוציאות כל מאמן נורמאלי מדעתו. דווקא כשחושבים על סטוקטון כבעל יכולות מסוימות על-אנושיות, כשמסתכלים עליו רואים שבסך הכל, הוא כמוך וכמוני.
ואז בא אייברסון. ההפך מהמנהיגות של אייזאה, ההפך מניהול המשחק של סטוקטון. One man show, Run and Balagan, You name it. אייברסון, אולי גם דרון וויליאמס, הם אב טיפוס של הרכז המטווח. בזמן שלא רק אני רואה בסטוקטון את הרכז הטהור, דווקא הוא היה זה שאמר בעבר שרכז צריך להפעיל את הקבוצה בדרך הטובה ביותר. לפעמים הדרך הטובה ביותר היא שהרכז יזרוק לשלוש.
היום העמדה של מוביל הכדור היא לפעמים אחרת, העמדה של הכוכב. דוראנט מוביל את הכדור, גם לברון מוביל את הכדור. או כמו שהם רואים את זה, כמו בהתקפת המשולש של ג'קסון, העמדה שלך על המגרש היא לא מה שחשוב, בעיקר אם אתה פשוט רוצה לזרוק את הכדור לסל.
שתי הקבוצות הטובות היום בליגה מתהדרות בשני סוגי הרכזים. קרי, שקולע יותר מרבע מהנקודות של גולדן סטייט וזורק מכל מקום במגרש, ופארקר, שמנהל את ההתקפה המסודרת של סן אנטוניו, שביחד עם רונדו הם אולי השרידים האחרונים של הרכז "הישן". לשני אלה מצטרפים בצמרת המערב הקשוח עוד שני רכזים שנמצאים בין קרי לפארקר. כריס פול שאמנם מעמיד ממוצעים של קרוב ל-20 נק' וקרוב ל-10 אסיסטים במשחק, נוטה יותר לכיוון הרכז המנהל, וראסל ווסטברוק, שבזמן שמשחק עם עילוי כקווין דוראנט, הממוצעים שלו לא רחוקים, לא משל דוראנט ולא משל פול (24 ו-10).
העתיד, לפי דמיאן לילארד, קייל לאורי, קמבה ווקר וקיירי איירווינג, שעוד משחק עם לברון, הולך לאותו כיוון. וכשמסתכלים על סטף קרי, אין סיבה שלא. הרכז כבר לא "פוינט-גארד". הוא פוינט-שוטינג, הוא סטרץ'-שתיים. הוא קומבו-פוינט-שוטינג-גארד. הוא שחקן שלם יותר, מלא יותר, עם יכולות מגוונות יותר. כזה שמשתמש בכולן כדי להפוך את הקבוצה שלו למנצחת. ולפעמים ההפך.
ההיסטוריה אוהבת לתת את הבכורה לזה עם האליפויות. תשאלו את מסי כשהוא נוחת בבואנוס איירס. בכל זאת, בשביל זה משקיעים כל החיים ואף אחד לא זוכר מי סיים ריצת 100 מטר אחרי בולט, או מי אחרי ג'ונסון ב-200. כדורסל זה לא טניס, זה מאמץ קבוצתי, ולפעמים אדם צריך לדעת שהוא מיצה את הפוטנציאל בקריירה שלו.
ספורט, כמו החיים, זה משחק של נסיבות וסיטואציות, ובשביל לקחת אליפות בשנות ה-90 ממייקל ג'ורדן היית צריך שהוא או יפרוש או יפרוש סופית. גם בעניין הזה אתם יכולים להפנות שאלה לאחד, האקים אלאג'וואן.
אם להיות הגדול מכולם זה לשחק בטופ באופן אינטנסיבי במשך קרוב לשני עשורים, לסיים קריירה עם ממוצע של דאבל-דאבל, להיות הראשון בכל הזמנים בליגה הטובה בעולם בשתי קטגוריות שונות ולהיות השלישי, רק אחרי קארים ופריש במספר המשחקים ששיחק, אני לא בטוח כמה טובים ממנו יש. סטוקטון אולי לא זכה באליפות בגלל נסיבות וסיטואציות אבל השיאים שלו, למרות הרכזים האדירים שאנחנו רואים היום, אולי בגלל, ספק אם ישברו.
