הוא הופיע בשני משחקי אולסטאר, קלע 13,447 נקודות בקריירת ה-NBA שלו, הרוויח 147.6 מיליון דולר רק ממשכורות ואפילו הופיע בסרטים הוליוודים. מה יש לשחקן בן 37, שלא עלה על פרקט כמעט ארבע שנים והיה רגיל לשחק לעיני 20 אלף צופים מדי לילה, להתרוצץ פתאום באולמי קולג’ים מיוזעים וצנועים מול כמה מאות זוגות עיניים? אם תשאלו את בארון דייויס, התשובה פשוטה מאוד.
אבל לפני שנגיע לתשובה, צריך ללכת להתחלה. אם גל ה-NBA סחף אתכם רק בשנתיים האחרונות, בזכות דייויד בלאט וסטף קרי, אולי אתם לא מכירים את השם בארון דייויס. אבל הרבה לפני שקרי היה הרכז שכיכב בגולדן סטייט, זה היה דייויס שהרים את האוראקל ארינה על הרגליים. הרבה לפני ג’יימס הארדן, זה היה דייויס שנקרא “האיש והזקן”. באמצע העשור הקודם, הוא היה אחד השחקנים המלהיבים ביותר בליגה.
“בום דיזל” (הכינוי הנפוץ יותר של דייויס) היה מלהיב כי הוא היה נועז, אתלטי וחכם. לא הייתה לו את הקליעה האבסולוטית של קרי, אבל הוא בהחלט ידע איך להשיג נקודות, לפעמים תוך שהוא ממריא לאוויר מעל כולם. השיא הגיע ב-2007, כשהצעיד את הווריירס בעונת ה”אנחנו מאמינים” שלהם. יחד עם שחקנים כמו ג’ייסון ריצ’רדסון, סטיבן ג’קסון ומונטה אליס הצעיר (ועם שאראס כרכז המחליף), הגארד הדהים את ארה”ב כולה - גולדן סטייט הדיחה את דאלאס, הפיינליסטית והמדורגת 1 במערב, כבר בסיבוב הראשון. בחצי גמר המערב, הווריירס כבר הפסידו ליוטה, לא לפני שדייויס הכניס לפוסטר את אנדריי קירילנקו באחד הדאנקים הזכורים ביותר מהעשור שעבר.
המשך הקריירה לא הסתדר לדייויס כמו שנהוג בסרטים בהם השתתף. הוא המשיך לתקופה פחות מוצלחת בקליפרס, נדד לקליבלנד ולניו יורק, שם הגיע הסוף. במהלך משחק פלייאוף במאי 2012, תנועה חדה ולא נכונה גמרה לו את הברך. הבדיקות הראו קרע בשתי רצועות שונות וגם בגיד. עבור שחקן בן 33, פציעה קשה שכזו בדרך כלל מסמנת את הסוף. גם כך דייויס העמיד את הממוצעים הסטטיסטיים החלשים ביותר שלו מאז עונת הרוקי, ונראה היה שזה השלב בסרט בו המסך נעשה שחור והכתוביות מתחילות לרוץ.
"אף אחד לא רוצה שיורידו אותו על אלונקה”, סיפר בשבוע שעבר דייויס, “אני חושב שכל שחקן רוצה לפרוש מרצונו החופשי או בגלל שהוא פשוט לא מספיק טוב, אבל עבורי זה לא בדיוק מה שקרה. זו לא הייתה הסיטואציה האידאלית עבורי”.
דייויס החל בתהליך השיקום הארוך וקיווה שבסיומו, מישהו כבר ייתן לו צ’אנס. אבל חצי שנה הפכה לשנה, שנה הפכה לשנתיים ושנתיים הפכו לשלוש. הגארד נשאר בביתו, מדי פעם שיחק בליגות קיץ חובבניות, אבל לא מעבר לכך. בעידן בו הזכרון כל כך קצר, ארבע שנים הרחק מאור הזרקורים גרמו אפילו לקבוצות ה-NBA לשכוח במי מדובר. הוא לא התייאש. דייויס החליט שלסרט הזה יהיה סוף שונה. סוף שמח. בחודשים האחרונים הוא לקח את האימונים יותר ברצינות, ניסה לחזור לכושר שראוי לשחקן שעד לפני כמה שנים היה רכז פותח בליגה הטובה בעולם.
בינואר הוא הגיע לרמה מספיק טובה שבליגת הפיתוח החליטו להעניק לו חוזה. עכשיו כל מה שנותר הוא שאחת הקבוצות תחליט לבקש את הזכויות עליו. לפני שבועיים זה קרה - דלוור אייטי-סוונס, קבוצת הבת של פילדלפיה, צירפה אותו. בזמן שרבים גלגלו עיניים ושאלו את עצמם מה יש לו לחפש ברמה הזו, לצד שחקנים בינוניים שרובם ימצאו את עצמם באירופה או בסין, דייויס ידע שזה עוד צעד בדרך להגשמת החלום.
“לא ממש חשבתי ללכת למחנה אימונים או משהו כזה”, משחזר דייויס, “רק בנובמבר, דצמבר, זה התחיל לחלחל והתחלתי לתת את כולי. נדבקתי מחדש בחיידק. החלטתי שאני חייב לעשות את זה כל יום, זה חלק מהחיים שלי”.
בליגת הפיתוח, הוא קיבל את הצ’אנס לעשות את זה כל יום. מדובר בליגה בה החלום המשותף של כולם הוא לקבל קריאה מהליגה של הגדולים, ואולי לפתח קריירה מצליחה. ג’רמי לין הוא דוגמא לאחד שעשה את זה. דייויס חולק את החלום הזה עם החבר’ה הצעירים להם הוא משמש כמנטור, אבל הוא חריג בנוף. הוא כבר היה שם, עשה את זה. “זה בדיוק מה שרציתי לעשות בשנים האחרונות שנותרו לי - לשחק כמה שיותר, ללמוד וללמד אחרים”, הסביר הרכז, שבבכורה שלו בדלוור קלע 8 נקודות (כולל דאנק אחד), חילק 4 אסיסטים וחטף 3 כדורים ב-19 דקות.
הדרך שלו עדיין ארוכה, והזמן קצר. לשחק כדורסל זה לא כמו לרכב על אופניים. לוקח זמן למצוא מחדש שאת התזמון הנכון, להיכנס לכושר גבוה, להשיג תיאום. ובכלל, המשחק השתנה כל כך בשנים האחרונות, הודות לאותו סטף קרי שתפס את מקומו של דייויס בלבבות האוהדים באוקלנד. ספק אם קבוצה כלשהי תהמר על דייויס כמחליף ספקולטיבי בפלייאוף. אבל גם אם לא, יגיע הקיץ, ואולי אז הוא יקבל את מה שהוא רוצה. הוא לא ייקלע 20 נקודות למשחק, לא ירחף לאלי-אופים מרעידי אולמות. כל מה שהוא רוצה, זה לשכתב את התסריט שנכתב על הקריירה שלו. להוסיף סוף חיובי. סוף הוליוודי.
