קובי בראיינט יכול להזדהות עם . כמוהו, גם הבלאק מאמבה חסה במשך שנים בצילו של ענק אחר. במקרה של ווסטברוק מדובר בקווין דוראנט, אצל קובי הענק באמת היה ענק - שאקיל אוניל. בשלב מסוים, גם לרובין נמאס להיות הכינור השני עבור באטמן. הוא רוצה להוכיח שהוא יכול להסתדר לבד. וכמו שקובי הצליח לגרש את שאק מלוס אנג'לס, בזמן האחרון נראה ש"ראס" עושה לעצמו קמפיין: "קחו אותי, לייקרס".
בעוד שנה קובי יתלה את הגופיה באופן סופי ויפרוש. זה כבר ברור מזמן. בלייקרס ניסו להתכונן לסוף הבלתי נמנע כשצירפו בזמנו את דווייט הווארד, אבל כולנו יודעים איך זה נגמר. נכון לעכשיו, הלייקרס נראים אבודים, בלי עתיד שיהיה אפשר לצרף להיסטוריה המפוארת של המועדון. כל זה ישתנה אם ווסטברוק יגיע כדי לרשת את מקומו של בראיינט.
אמנם החוזה הנוכחי של ווסטברוק מסתיים רק בקיץ 2017, אבל בליגה בה הכוכבים הם אלה שבאמת מחליטים, הפרידה מאוקלהומה סיטי יכולה להגיע מוקדם. הרי KD יהפוך לשחקן חופשי ב-2016, ואם הם ירצו לשמור עליו, הם יצטרכו להיפרד מהרבה מזומנים. זה לא ישאיר מקום רב לגארד. בהנחה שדוראנט יישאר (מה שלא בטוח בכלל), ווסטברוק עשוי לדפוק בדלתו של מנג'ר הת'אנדר סם פרסטי ולהגיד לו: אני בשל לקבל קבוצה משלי, שחרר אותי.
והיעד הכי הגיוני הוא הלייקרס. ווסטברוק שיחק במכללת UCLA. לצהובים-סגולים כנראה יהיה הרבה מה לתת לאוקלהומה סיטי בתמורה, אלא אם פתאום הם יהפכו שוב לקבוצת פלייאוף בעונה הבאה (אל תבנו על זה). וראס הוא הדבר הכי קרוב לקובי בראיינט שיש היום בעולם. רק תשאלו את... קובי בראיינט.
הסופרסטאר עורך בימים אלה מסע תקשורתי נרחב כדי לקדם את הסרט הדוקומנטרי שלו, מיוז, ובראיון עם ביל סימונס וג'יילן רוז מ-Grantland הוא נשאל אם ווסטברוק מזכיר לו את עצמו. "בגישה למשחק? ב-100 אחוז. הוא אגרסיבי ולא מתנצל על כך. אני חושב שיש לו את אותה מנטאליות שהייתה לי - הביקורת לא חשובה. אני הולך לעלות למגרש ולשחק בלי קשר למה שאנשים חושבים".
אחרי שנים שחסה בצילו של דוראנט, העונה ווסטברוק ניצל את הפציעות המרובות של ה-MVP המכהן והרכיב לעצמו תיק עבודות לא פחות טוב לאותו התואר. אם עד לפני מספר שבועות הקרב היה בעיקר בין סטף קרי לג'יימס הארדן, ההופעות האחרונות של ווסטברוק מציירות תמונה אחרת. בחודש פברואר שמסתיים לו, הגארד רשם ממוצעים פסיכיים של 31.2 נק', 10.3 אס' ו-9.1 ריב' למשחק - משהו שרק אוסקר רוברטסון עשה לפניו.
תמיד הייתי אחד מהמבקרים הגדולים של ווסטברוק. טענתי שהוא מחרב לת'אנדר את המשחק עם בחירת הזריקות חסרת האחריות שלו. אבל אותו דבר אמרו גם על קובי, ועם חמשת הטבעות שעל אצבעותיו קשה להתווכח. כן, אני מודה, גם אני מתחיל להתרכך כלפי ווסטברוק. עם הסגנון שלו אני עדיין עלול להביע סלידה; אבל הדרייב שלו, המוטיבציה חסרת הפשרות, האנרגיות האדירות שמסוגלות להפוך עולמות - כל אלה הופכים אותו לקובי 2.0.
אז מה עוד למדנו השבוע ב- היא בדיוק מה שהרופא רשם לקליבלנד. נתקלתי בלא מעט אנשים ששאלו את עצמם מה דייויד בלאט צריך לעצמו את ה"נגר" הזה, סנטר איטי שכבר מזמן עבר את שיאו. התשובה היא פשוטה: פרק הוא פוליסת הביטוח של הקאבס. עד היום הם שיחקו עם רוטציה של 3 גבוהים בלבד, וזה מתכון לאסון כשמתקרבים למאני-טיים של העונה בפלייאוף. מספיקה פציעה קטנה, או שאחד הגבוהים ייקלע לבעיית עבירות, וידיו של בלאט היו קשורות מאחורי הגב. פרקינס נותן לו אפשרות להעלות עוד סנטר שירביץ בצבע, יעשה כמה עבירות, יקלוט כמה ריבאונדים ויאפשר למוזגוב ולאב לנוח בשקט על הספסל - וכל זאת עם ניסיון של פלייאוף ובלי לחשוש מבעיות אגו.
למדנו ש... אם החיזוק הגדול והנוצץ של הניקס בדד-ליין היה בסך הכל אלכסיי שבד, אל תתפלאו אם הרוסי יעשה מהלכים כאלה:
למדנו ש... בראד סטיבנס יודע לאמן. לא ברור איך, אבל הסלטיקס עדיין רלוונטיים במזרח. תגידו שזה פשוט בגלל שהמזרח חלש, אבל עדיין צריך לתת קרדיט למאמן הצעיר שבוסטון הימרה עליו לפני שנה וחצי. 22 שחקנים שונים לבשו השנה את הגופיה הירוקה, הוא איבד כוכבים כמו ראג'ון רונדו וג'ף גרין בטריידים, ג'ארד סלינג'ר נפצע וגמר את העונה, וספק אם גם סטיבנס בעצמו מזהה את השחקנים באימונים. ועדיין, איכשהו, בוסטון צמודה למקום השמיני שמוביל לפלייאוף.
למדנו ש... חסן ווייטסייד לא לבד. אפשר לתאר את העונה הזו של מיאמי בתור העונה הראשונה בלי לברון, או עונת הפציעות המקוללת. אבל אפשר גם לחשוב על העונה הזו בתור העונה שבה פאט ריילי הראה כמה שהוא יודע לאתר כשרונות שמסתובבים מתחת לאף של מנהלים אחרים. אחרי חסן ווייטסייד, השבוע כיכב בהיט הנרי ווקר, שחקן שדיברו עליו במכללות במונחים של כוכב, עבר פציעות ברכים והסתובב בין ליגת הפיתוח לוונצואלה והפיליפינים. ולפתע פתאום הוא רושם דאנקים מפחידים, קובר שלשות קריטיות שכופות הארכה ומחייה מחדש את הכינוי "סקייווקר". אז מישהו מתפלא שמיאמי החתימה עכשיו גם את מייקל ביזלי?
למדנו ש... ריצ'רד ג'פרסון קשישא עדיין יכול לקפוץ. בגיל 34, הוא התעופף לדאנק הכי גדול העונה שאף אחד לא ראה. שימו לב לזה:
למדנו ש... לא יעזור שום דבר, רנדי וויטמן לא מאמן מספיק טוב בשביל קבוצה עם שאיפות רציניות כמו וושינגטון. מספיק שבראדלי ביל ייפצע לתקופה ממושכת כדי שהוויזארדס יתמוטטו עם 11 הפסדים ב-13 משחקים, כולל מפלה מביכה מול פילדלפיה. חבל עבור ג'ון וול שהוא יתבזבז ככה בשנותיו הטובות ביותר. יותר מדי פעמים צפיתי בוושינגטון ושאלתי את עצמי האם הקבוצה הזו מאומנת בכלל, האם הם מקשיבים להוראות? אולי תגידו שכמו בקליבלנד, הכל יסתדר כשביל יחזור מהפציעה, אבל פה קבור הכלב - בראדלי ביל הוא ממש לא לברון ג'יימס, עם כל הכבוד.
למדנו ש... הטעות הכי גדולה של הדד-ליין הייתה כנראה הוויתור של מילווקי על ברנדון נייט תמורת מייקל קרטר-וויליאמס. אני מנסה להבין למה הם עשו את זה ולא מצליח. הבאקס הצליחו מעל ומעבר העונה והציגו את אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, ואז פתאום הם מוותרים על הרכז שהיה על סף כניסה לאולסטאר, עבור מישהו שזכה ברוקי השנה אשתקד רק בגלל שהוא שיחק בקבוצה איומה ולא היו לו מתחרים על התואר. MCW לא הראה לי שהוא מספיק עקבי כדי להיות שחקן מוביל של קבוצה מצליחה, ואני אשמח לאכול את הכובע. בינתיים, נראה שמילווקי בעצמה תהיה המנה העיקרית של מי שתקבל אותה בסיבוב הראשון בפלייאוף.
