לכאורה נראה שמדובר בשני סיפורים נפרדים, אבל למעשה הם משרתים היטב זה את זה. כי במקום שבו האוהדים היו יוצאים להפגנות ענק נגד ארגון השחקנים או מאיימים בתביעות משפטיות בגין אובדן ערך הכרטיסים, אף אחד לא היה מרגיש כל כך בנוח לשבת בכפכפים בבניין ההסתדרות.
הכדורסל הישראלי נמצא במצב קריטי כבר הרבה שנים, כאן אין הרבה חדש. הציניקנים יספרו לכם שהכל הרי באשמת מכבי תל-אביב, אבל מי שמחפש את האמת, ימצא אותה בתוך המציאות המביכה שסובבת את כל נושא הכדורסלן הישראלי. כלפי חוץ כולם מדברים בסיסמאות (כולל שרת הספורט, שלא הצליחה לסייע בדבר לתחום עליו היא ממונה מאז נכנסה לתפקיד), מסתתרים מאחורי פוליטיקאים והצהרות להתקשורת. אבל בפועל מדובר בעוד ניסיון לקצר תהליכים, להתחמק מראייה לטווח ארוך ולהראות למי כאן יש גדול יותר.
ארגוני עובדים תמיד זוכים לסימפטיה בשל הדימוי הרומנטי שלהם מול ההנהלות העושקות, שמולן הם נאלצים להתמודד. במקרה הספציפי הזה, האמת, מה לעשות, הפוכה לחלוטין. למעשה, ארגון השחקנים אפילו לא מנסה להסתיר את זה. לטענתו מטרת המאבק היא לייצר מקומות עבודה לכמה שיותר שחקנים ישראלים. נשמע לגיטימי? אולי במשרד או בחברה שבה אתם עובדים. בספורט מקצועני המשמעות של הצעד הזה היא ליגה למקומות עבודה.
למה ארגון המאמנים לא שובת?
באף ליגה בעולם לא קיים מצב בו מאמן צריך לשעבד שני מקומות בחמישייה שלו עבור שחקנים בעלי תעודת זהות מסוימת. בין אם הם עומדים ברמה, נמצאים בכושר משחק או מתאימים למאצ' אפ. באף ליגה בעולם לא קיים מצב בו מאמנים ובעלי קבוצות צריכים לבנות את הסגל שלהם כך שיאפשר רוטציה לשני המקומות התפוסים מראש. רוצים לבנות קבוצה בישראל? כדאי שתתחילו מהשחקן השביעי, ששת הראשונים כבר תפוסים (צריך הרי לפחות ארבעה מחליפים). עכשיו הכניסו לתמונה עוד מקום תפוס בחמישייה, ותקבלו מצב בו הארגון שבאמת צריך לשבות הוא דווקא זה של המאמנים. בשביל להיות סדרן עבודה לא צריך לשרטט תרגילים על הלוח.
בואו לא ניכנס שוב לוויכוח אם יש כאן מספיק ישראלים טובים או אין, פשוט משום שאין באמת ויכוח. במדד היעילות של טבלת ליגת העל לא תמצאו שחקן ישראלי אחד ב-20 המקומות הראשונים, 12 מתוך 20 הישראלים המובילים במספר הדקות לא מגיעים לממוצע דו ספרתי של נקודות (אם בא לכם ממש להשתעשע, נסו לבדוק את אחוז העונשין של ניצן חנוכי), הריבאונדר הישראלי המצטיין (עידו קוזי'קרו, אם תהיתם) מוריד 8 ריבאונדים פחות בממוצע מהמוביל בליגה, ובמקרה של יניב גרין (האיש ששדד 2.3 מיליון שקל מקופת מכבי תל אביב בכל עונה עבור...ובכן, כלום, ולא מתבייש לרדת על שחקניה שחוששים לעתידם הכלכלי ושוברים שביתה), אם תחברו את מספר העבירות והאיבודים, תעברו את כמות הנקודות הממוצעת.
השביתה של ארגון השחקנים לא נועדה מתוך דאגה לעתיד הכדורסל ולא מגיעה לתקן עיוות היסטורי (רק בשנה שעברה אותו ארגון ציני נקט באותו צעד בדיוק כדי לקבל את שיטת הישראלים השערורייתית שמתקיימת היום), משמעותה היא הרס שיטתי של כל ערך ספורטיבי בענף וניפוח חסר פרופורציות של חוזי השחקנים הישראלים. לכל אורך שנות הליגה המקומית זכו שחקנים איכותיים כחול-לבן לגיבוי וקידום בלי שום קשר לזהות. תשאלו את יוגב אוחיון, שהגיע להיכל נוקיה כשחקן ה-12, והפך לרכז הראשון שלה. אבל למה לעבוד קשה בלהוכיח את עצמך אם אפשר פשוט לקבוע שתשחק בכל מקרה?
בדיוק מהסיבה הזו שביתת הליגה הכרחית לכדורסל הישראלי הרבה יותר מקיומה של עונת 2012/13. כל ויתור נוסף של בעלי הקבוצות יהפוך את מחזור הכדורסל ללא יותר מעוד ערב חובבנים בקאנטרי העירוני. מעבר לפגיעה האנושה במאמנים, בראשי הקבוצות ובסיכויים לבנות סגלים שיתמודדו בצורה מכובדת באירופה, יש כאן יריקה מאסיבית בפרצופו של הקהל, שהופך לבן הערובה שמממן את חוסר הצדק המשווע הזה. טיפוח שחקנים מקומיים הוא תהליך ארוך ומורכב, שדורש משאבים ומתקנים וזמן. רוצים לקצר תהליכים? שבו בבית.