הכינוי "ג'ואיש ג'ורדן" (ג'ורדן היהודי) זכור בישראל לרעה בגלל תמיר גודמן, ג'ינג'י חביב עם ציציות שהפך לגימיק בליגת בתי הספר האמריקאית, אבל אכזב קשות ברמה הנמוכה ממילא של ליגת העל הישראלית. לכן קשה להתרגש מאותו כינוי שמוצמד לג'ון שאייר, אבל כן כדאי לעצור ולהבין שלא כל יום נוחת בישראל כישרון שכזה, ועוד יהודי.
אצל הצהובים לא זכורה התרגשות כזאת לקראת שחקן רכש כבר הרבה שנים, אולי מאז קרלוס ארויו – שהגיע עם המון רעש וצלצולים ועזב עם אליפות ישראל צנועה ובלי הרבה סנטימנטים מצד הקהל הצהוב. ההבדל הוא בנקודת המוצא של שני השחקנים, הפוארטו-ריקני היה כוכב-על בפני עצמו, בעוד ג'ון אשייר הוא פוטנציאל שעדיין לא מומש ברמות המקצועניות, ורבים מוכנים לחתום על כך שכשהוא יפרוץ – הוא יהיה אחד הגדולים.
מייק ששבסקי, מאמן נבחרת ארצות הברית בכדורסל, שאימן את שאייר במכללת דיוק, מספר שג'ון הוא "אחד מהשחקנים הטובים שאימנתי בשלושים שנותיי במגרשים". לדברי השחקן עצמו, המאמן האגדי הוא אחד מהסיבות העיקריות שבגללן חתם לבסוף לשנתיים במדי הצהובים. "ששבסקי רצה שאשחק בישראל", סיפר שאייר בראיון לאתר ONE, "הוא חושב שזו החלטה נכונה עבורי. הוא רצה שאשחק ברמה הגבוהה ביותר".
בינתיים, שאייר ינסה להיכנס לנעליים של המתאזרחי הגדולים בתולדות מכבי, רשימה שמתחילה בטל ברודי ולו סילבר, וממשיכה עד לווילי סימס ודיויד בלו. מעניין יהיה לראות אם שאייר יסכים להצטרף גם למדים הלאומיים של נבחרת ישראל. אריק שיבק, לטיפולך.
כל חובב כדורסל ממוצע בארצות הברית מכיר את השם ג'ון שאייר, בעיקר בגלל משחק בליגת המכללות כאשרי קלע 21 נקודות ב-75 שניות במשחק באליפות המדינה נגד פרוויסו ווסט. בסך הכל קלע שאייר באותו משחק 52 נקודות והיה קרוב למשחק מושלם, אלא שמה לעשות – הקבוצה שלו הפסידה בסוף.
אז ברוך הבא למכבי תל אביב אדון שאייר. קבוצה שחייבת לנצח בכל משחק, גם במשחק ידידות נגד קבוצת הבת מיקנעם/מגידו. כאן זה לא הוליווד, ולעומת הסרט "רוקי", לא נכנסים לספרי ההיסטוריה המכביסטיים דרך הופעות הרואיות בהפסדים, אלא דרך זכיה בתארים.
עם הכישרון הגדול שטמון בו, האינטליגנציה (היהודית?) והמחוייבות לניצחונות – שאייר אמור להיות הדבר החם ביותר ביד אליהו בעונה הקרובה. האוהדים השרופים מעדכנים שלשחקן כבר יש שיר משלו, לפי הלחן הקרבי של "גולני שלי". אחלה. העיקר שלא תקראו לו ג'ואיש ג'ורדן.