מאז התאבדותו של מוני פנאן שומעים בתקשורת הרבה דיבורים על "מות המכביזם". מדובר כמובן בקשקוש גמור ומי שאומר את זה, כנראה שמעולם לא הבין מהי מהות המכביזם. מכבי תל-אביב ניצחה אמש את היריבה הכי גדולה שלה בהיסטוריה 54:71, זאת תוך כדי הפגנת משחק הגנה משובח – ובכל זאת, 11 אלף אוהדים הלכו הביתה לא מרוצים. גבירותיי ורבותיי, זה מכביזם!
אז למה הצהובים לא יכולים להיות מרוצים אחרי הניצחון המרשים על סגנית אלופת אירופה, צסק"א מוסקבה? ובכן, ישנה כמובן התקפת המעבר שעדיין נראית חיוורת, החיסרון בבשר מתחת לסל וירידת המתח שחוזרת בתחילת כל רבע שלישי. אבל מה שבאמת הפריע לכולם בעין, ובעיקר בלב – הייתה התרומה הבלתי נראית של הישראלים.
אין דרך יפה להגיד את זה ואין שום תירוץ שיסביר את זה – הישראלים הפכו להיות בלתי רלוונטיים במשחקי היורוליג של מכבי. אתמול נקבע שיא שלילי חדש: 0 נקודות לשחקנים הישראלים. סמכו עליי, אין לכם מה לחפש בספרי ההיסטוריה, זה מעולם לא קרה. רלף קליין מתהפך בקברו. סביר להניח שגם אלכס גומלסקי.
אגב, בניצחון ההיסטורי ההוא בוירטון על צסק"א ב-1977, זה עם "אנחנו במפה ונשארים במפה", הקלע המצטיין היה מיקי ברקוביץ' בן ה-23 מכיכר דיזנגוף שקלע 20 נקודות. הקלע המצטיין אתמול היה צ'אק אידסון מדרום קרוליינה. אז מי בדיוק על המפה?
צ'אק נוריס בהיכל נוקיה
יש המון עובדות מאוד משעשעות שהופצו ברשת האינטרנט על השחקן צ'אק נוריס במהלך השנים. אחת מהן טוענת שצ'אק נוריס פעם שיחק רולטה רוסית עם אקדח טעון במלואו – וניצח.
את מה שעשה עד אתמול צ'אק אידסון אפשר להמשיל למשחק של רולטה רוסית בלי אקדח. השחקן המצטיין של היורוקאפ שהגיע ליד-אליהו כהבטחה ענקית נראה אבוד למדי במשחקים הקודמים. הוא העדיף לתת לויזנייבסקי את הובלת הכדור ולאלן אנדרסון את הסיומת – מה שגרם לתחושה מוטעית שמדובר בשחקן חסר ביטחון ואפרורי.
אתמול כבר ראינו אידסון אחר. מספר 13 פתח מצויין והוביל כאמור את הקבוצה בנקודות (16) וחטיפות (4). לאידסון גם היה חלק נכבד ממשחק ההגנה הענק שהציגה מכבי מול הרוסים. מצד שני, קשה להתעלם מששת האיבודים המיותרים של הבחור הנחמד, שביקש ממני בתחילת העונה לקרוא לו פשוט "צ'אק".
בכל מקרה, למכבי תל-אביב עדיף שאידסון ימשיך לשחק בהתלהבות ובביטחון בהגנה ובהתקפה כפי שעשה אמש, לעומת האפרוריות שהציג במשחקים הקודמים, גם אם זה יתבטא בכמה איבודי כדור הזויים. אמנם קשה להאמין שיצא ממנו צ'אק נוריס (שמעו, הבנאדם יכול להטביע דגים), אבל לפחות הוא לא יציף אותנו בגעגועים לנוריס קולמן.
למה בכה פיני גרשון?
במכבי תל-אביב תמיד ידעו לערוך טקסים. זכורים לטוב משחקי הפרידה הראויים מטל ברודי ב-1981 ומניקולה וויצ'יץ' בשנה שעברה. ואיך אפשר לשכוח את משחק הפרידה החגיגי ממיקי ברקוביץ' ב-1995, שנמשך ונמשך ונמשך, אבל לא הפסיק לרגש לכל אורכו.
אתמול היה טקס שונה. מינימליסטי יותר, אך מרגש לא פחות. לפני המשחק הקהל התבקש לעמוד דקת דומיה לזכרו של מוני פנאן ז"ל. תמונות של המנהל המיתולוגי הוצגו על מסכי הענק בהיכל ודברי פרידה מנוסחים לעילא הוקראו על ידי סידי הכרוז.
לא מצאתי באולם את הילדים של מוני, גם לא את אלמנתו. לא יודע מה הייתה הסיבה לכך, אבל זה צרם. עוד דבר שהיה קשה להתעלם ממנו, להבדיל, הייתה תגובתו של פיני גרשון. מאמן הצהובים נראה לא נינוח מתחילת הטקס ובשיאו הוא נראה מזיל דמעה.
בתקשורת חגגו את העובדה שפיני גרשון לא הגיע לבית העלמין לאזכרתו של פנאן. אף אחד, חוץ מגרשון עצמו, לא יודע מה הסיבה. כמובן שגם אף אחד לא טרח לברר איתו את הסוגיה. מאידך, הדמעות שזלגו לפיני מהעיניים אתמול היו אמיתיות. דמעות של אהבה, הערכה ואובדן.
פיני גרשון הוא הפרצוף האמיתי של מכבי תל-אביב. לא שמעון מזרחי, לא דיויד פדרמן ובטח שלא משפחת רקנאטי. פיני הוא מכבי, לטוב ולרע. פיני הוא זה שמתעצבן על שופטים ומתנהג כמו ילד קטן, פיני הוא זה שזוכה באליפות ומודה לאלוהים, פיני הוא זה שמניף גביע ומקדיש אותו לאמא. לא דיפלומט, מכביסט.