ג'ונתן גיבסון, רודני גרין, תומאס טרל, ראשון טרנר, דזמון פארמר, גייב פרואיט, טים פיקט ואקינה איבקווה. זוהי רשימת השחקנים הזרים ששיחקו העונה במדי עירוני אשקלון, נועלת טבלת ליגת לוטו. תרגיל מחשבתי: האם מישהו מחובבי הכדורסל בישראל יזהה ברחוב מישהו מהם? אולי את טרנר, שלפני שתי עונות ניצח את מכבי תל אביב, וחזר לקדנציה נוספת. מעבר לכך? הרשו לנו להיות סקפטיים.
בעונות האחרונות אנו עדים לאינפלציה חסרת-תקדים בכמות שחקני החיזוק הזרים שמגיעים לישראל. אם בשנות השבעים קבוצות הליגה הורשו להחתים אמריקאי אחד, ובשנות השמונים והתשעים כל קבוצה החזיקה בסגלה שני שחקני חיזוק, הרי שבשנות האלפיים המגמה החלה להשתנות.
בראשית היה זה חוק בוסמן, שאיפשר החתמת שחקן נוסף, בהמשך הוגמשו חוקי הזרים עוד ועוד, עד שהגיעו למצב הנוכחי, בו כל קבוצה יכולה להחתים עד שישה שחקנים בכל רגע נתון, ובסך הכל עד שמונה בעונה, כאשר תום מועד ההעברות מתרחש בשלב מתקדם יחסית של הליגה, לקראת סוף חודש מארס.
"אין פה כל חדש", יגיד הקורא הנבון. אכן, המצב המוגזם אליו הגיע הכדורסל בארץ הוא לא תולדה של החלטה רגעית ופרועה של גורם כזה או אחר, אלא סיומו של תהליך ארוך, במסגרתו נתקבלו כמה וכמה (וכמה!) החלטות בעייתיות, שהביאונו עד הלום. אז למה לעסוק בנושא הזה דווקא עכשיו?
בשבועיים האחרונים אנו עדים לאיומי שביתה מצד ארגון השחקנים (הישראלים), בראשו עומד ניר אלון. הארגון טוען כי מנהלת הליגה, ובראשה אבנר קופל, מתכוונת לבצע בקיץ הקרוב שינוי במדיניות הזרים, כאשר ההגבלה תהיה עד חמישה זרים בקבוצה, במקום שישה כיום, ולא יתבצע שינוי בסך הזרים הכולל שניתן להחתים (שמונה). במקביל, במנהלת לא מתכוונים להאריך את "החוק הרוסי" (המחייב הימצאותם של שני ישראלים על הפרקט בכל רגע נתון), ולחייב את קבוצות הליגה לשתף ישראלי אחד בלבד.
ארגון השחקנים, כמובן, לא מוכן שהתרחיש הזה יהפוך למציאות, וביקש לדון בנושא עם קופל. יושב הראש הבהיר כי יהיה מוכן לדון בנושא רק בקיץ, אלא שהצהרה זו מעמידה את השחקנים בפני מצב בלתי אפשרי: בקיץ הקרוב תתקיים אליפות אירופה לבוגרים בליטא, והישראלים לא מעוניינים לפגוע בפעילות הנבחרת, כמו גם בתדמיתם הציבורית, כך שהם יודעים שאופציית ההשבתה לא תעמוד להם. על כן, החליט הארגון להתחיל במאבק באופן מיידי, והודיע על סכסוך עבודה, ועל כוונת השחקנים להשבית את משחקי הליגה אם המנהלת לא תסכים לערוך דיון רשמי בנושא באופן מיידי.
"כולנו רוצים שהשחקן הישראלי לא יינזק וכולנו רוצים שהוא יקבל את דקות המשחק שלו כדי להיות יותר טוב. אם תהיה שביתה או לא אני רוצה להאמין שזה לא ישפיע על הנבחרת", ציין מאמן הנבחרת, אריק שיבק.
אי לכך, ובהתאם לזאת, החלטנו לצאת ולבדוק מה קורה בשטח: איך מרגישים שחקנים ומאמנים בנוגע למעמדם הנוכחי של הזרים, ולגבי החוק הרוסי - כיצד מקבל הקהל את תחלופת הזרים הגדולה והגבוהה, ומה האפשרויות שעומדות בפני קברניטי הענף אם רצונם למנוע את השביתה, בטווח הקצר, ואת התעצמות המגמות אליהן נתייחס, בטווח הארוך.
מרוסיה, באהבה
אז מאיפה הכל התחיל? ב-2006 החליטו במנהלת הליגה, בצוותא עם ארגון השחקנים, שחייבים למצוא פיתרון לפיחות ההולך וגובר במעמדו של השחקן הישראלי. עד אז, כל קבוצה היתה רשאית להחתים עד ארבעה זרים, אך יכלה להשתמש בהם במהלך המשחק ללא הגבלה. בכירי הענף נשאו עיניהם לעבר רוסיה, מעצמת כדורסל בעברה, שגם כן נקלעה לקשיים בפיתוחו של השחקן המקומי במציאות של הכדורסל האירופאי.
ברוסיה הגו רעיון די פשוט, למען האמת. הקונספט, שהועתק לארץ, קבע כי בכל רגע נתון, תצטרך כל קבוצה להעמיד על הפרקט שני שחקנים מקומיים (לפחות), ולצידם תוכל לשתף כמה שרק תבחר את לגיון הזרים שלה. המשמעות ברורה: מקומו של הכדורסלן הרוסי (ישראלי) יובטח, הקבוצות יוכלו לבנות סגלים עמוקים וכולם יהיו מרוצים.
עכשיו, כשהחוקים הנוכחיים ידועים וברורים, כדאי להבין מדוע הם גרועים, וכיצד הם פוגעים במעמד הכדורסל בישראל. וזה בעצם הדבר הכי חשוב, לא? כדורסל הוא ספורט עממי: משחקים בו המוני ילדים ובני נוער, צופים בו לא מעט אנשים, ויש גם כמה משוגעים לדבר שממש חיים אותו. הדברים האלו חשובים יותר מעוד ניצחון או הפסד בזירה האירופית, או גמר כזה או אחר בזירה המקומית.
הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום (אם אתה כדורסלן אמריקאי)
דלרון ג'ונסון יחגוג בחודש יוני הקרוב את יום הולדתו ה-30. בעונה שעברה שיחק הגבוה האמריקאי במכבי ראשון לציון, רשם ממוצעים של 12.2 נקודות ו-6.4 כדורים חוזרים למשחק, ושוחרר בחודש פברואר בעקבות פציעה ברצועה הצולבת.
את העונה הנוכחית פתח בטורקיה, רשם ממוצעים נמוכים (7 נקודות ו-4 כ"ח) בקבוצה מתחתית הטבלה, ובשלהי חודש ינואר הוזעק לישראל, בדי לחתום בשורותיה של העולה החדשה, מכבי אשדוד, ולחזק את קו הפנים הדליל שלה, שכלל באותה תקופה את ג'וש דאנקן, והישראלים יאן מרטין ודניאל גור-אריה (ווין וואלאס היה פצוע).
19 נקודות ו-10 כ"ח. זה היבול של ג'ונסון בקדנציה הקצרה שלו בעיר הנמל הדרומית, שהסתיימה בקול ענות חלשה לאחר שלושה משחקים בלבד. האם מדובר בכזאת תרומה משמעותית, שעופר ברקוביץ' לא יכול היה לקבל מגור-אריה, כישרון ישראלי צעיר שמחכה על הספסל? אבל זה לא העניין.
השאלה החשובה היא אילו תחושות יוצרות החתמה ושחרור שכאלו בקרב הקהל. הכוונה היא לא רק לאוהדים המסורים שמלווים את אשדוד באולמות השונים, אלא גם לנוער מאשדוד והסביבה, שצופה במשחקים בביתו. הזדהות? נסו שוב. חוסר רצינות? אתם מתקרבים.
"מחליפים זרים כמעט כל שבועיים-שלושה וקשה ככה להזדהות עם הקבוצה. כשיש ישראלים, אפילו לא צעירים, הרבה יותר כיף לראות אותם מאשר זרים. זרים באים והולכים, לא באמת מעניין אותם". המונולוג הבא לא הגיע מפיו של אוהד אשקלוני או נתנייתי מתוסכל. החתום על הדברים הוא בר טימור, כוכבה הצעיר (18) של נבחרת הנוער הישראלית, שמשחק העונה בהפועל קרית טבעון מליגת המשנה, ומעמיד ממוצעים של 11.9 נקודות ו-4.7 אסיסטים למשחק.
"היו משחקים שאתה מסתכל ואתה כבר לא מכיר את הזרים, וזה מבאס שאתה רואה משחק במדינה שלך ואתה כמעט לא רואה ישראלים, ואת הזרים אתה בקושי מכיר", המשיך הגארד הצעיר והמוכשר, שמקבל תמיכה ממאמנו בנבחרת הנוער, דני פרנקו, שטען: "ההזדהות היא כמובן כלפי הישראלים. אם יש מעט זרים, אז בוודאי שהזהות של הקהל עם הקבוצה יותר גדולה".
הגארד של הפועל חולון, מורן רוט, שעבר בכמה וכמה מועדונים בקריירה, וקצר הצלחות לצד עונות פחות מוצלחות, הבהיר: "גם אני הייתי בקבוצות שהיו בהן הרבה מאוד זרים ומתאזרחים, וההרגשה היא שאין זהות ישראלית. אין זהות עם הקבוצה, כמעט אין חיבור עם הקהל, ובדרך כלל, קבוצות שיש להן המון זרים יצליחו פחות".
דלרון ג'ונסון הוא רק דוגמא, וכמובן שאין לנו משהו אישי נגדו. כמוהו יש עוד שחקנים רבים, שמגיעים, מכדררים קצת ברחבי ארץ ישראל, והולכים, מבלי שהותירו רושם מיוחד. אנחנו לא מצפים שכל כדורסלן שמצטרף לליגה יהיה מעורב בפעילויות למען הקהילה על בסיס קבוע, וברור שתמיד יהיו טיפוסים שיותר קל לבן הנוער הממוצע להתחבר אליהם, וכאלה שפחות, או בכלל לא. אבל התחושה היא שהמצב הנוכחי כמעט ולא מאפשר חיבור שכזה.
באמצע שנות התשעים שיחק בהפועל ירושלים בילי תומפסון. "הכומר" היה כדורסלן ענק, נוכחות הגנתית מדהימה והבנת משחק שלא רואים כל יום. אבל אלו לא הסיבות היחידות שאוהדי ירושלים זוכרים את תומפסון לטובה.
האמריקאי, שהגיע לכאן בגיל 32 וזכה עם האדומים בשני גביעי המדינה הראשונים בתולדותיהם, נצרב בתודעה של אוהדים רבים (ובעיקר האמור לגבי מי שהיו בני נוער באותה תקופה) בגלל הגישה שלו למשחק, האכפתיות שהפגין כלפי הקהל והלבביות שבה נהג כלפי כל אוהד, מן הגדול ועד לקטן. כמובן שגם עזרה העובדה שהוא נשאר בבירה במשך שנתיים ופיתח יחסים מיוחדים עם אנשי הקבוצה והסובבים אותה.
מקרה כמו של תומפסון, או לחילופין כמו של דרט בויד (שחקנה הזר של אשקלון, שנהרג בתאונת דרכים באפריל 2003, אך הקהל האשקלוני, שחש חיבור גדול אליו, לא שכח ממנו עד היום), הולכים ומתמעטים עם השנים. הנוכחות של הזר האמריקאי הממוצע בארץ נדמית כזמנית והעובדה שבכל קבוצה יש מספר שחקנים זרים, מביאה לכך שההשתלבות שלהם במועדון ובקהילה הולכת ונעשית תיאורטית יותר, מיום ליום.
"עוד, ועוד, ועוד, ועוד..."
אם הסעיף הקודם נראה מעט ערטילאי, פה כבר מדובר בעובדות. 68 זרים הסתובבו העונה על הפרקטים השונים בליגה, שלושה מהם במדי שתי קבוצות שונות. חישוב פשוט מראה שקבוצה החתימה בממוצע שישה וחצי זרים, ולחישוב הזה נכנסת גם הפועל חולון, מעוטת היכולות הכלכליות, שנאלצה להסתדר עם חמישה זרים בלבד בתחילת העונה, ולאורך מרבית שלביה עם שניים בלבד. אבל אל חולון נחזור בהמשך.
שישה וחצי זרים הוחתמו בממוצע, כאשר שלושת האחרונות בטבלה (ברק נתניה, מכבי חיפה ועירוני אשקלון) ניצלו את כל המכסה וצירפו שמונה שחקני חיזוק, כמעט מבלי ששמנו לב. שמות כמו רון הווארד (נתניה), טים פיקט (אשקלון) ורודני ווב (חיפה) העבירו פה כמה שבועות עד חודשים והמשיכו הלאה.
למה זה קורה? ההיתר להחתמת שמונה זרים, שלא על רקע פציעות או בעיות נקודתיות, אלא כחלק מהליך בניית קבוצה, מאפשר למאמנים והמנהלים השונים להמר. מנחיתים בארץ שחקן מסויים, נותנים לו כמה אימונים, משחק או שניים, ואם הצטיין, משאירים, ואם לא – עוברים לבא בתור. "כל עוד קבוצות ימשיכו לא להשקיע בסקאוטינג, ימשיכו לנחות פה זרים שאין סיבה שיהיו פה", טוען מומחה הכדורסל, ירון ארבל, ושם את האצבע על עוד חולי מרכזי של הכדורסל בארץ.
גם קבוצות גדולות ומסודרות יותר, כמו בני השרון, ניצלו את השיטה הבעייתית, החתימו שמות כמו סם הוסקין ומייסיאו באסטון, וכאשר קלטו שזה לא זה, החליפו אותם אחר כבוד, והביאו את ברייאנט דנסטון הסולידי.
אם במקום הניסויים הללו, הקבוצות היו משקיעות מראש את הכספים שהוקצו לשבעה או שמונה שחקנים, לטובת החתמה של שלושה או ארבעה, הן היו יכולות למצוא מראש שחקן טוב ומוכח יותר (הכסף הוא חזות הכל, אין מה לעשות). בנוסף, היה מתאפשר להן לבנות את הקבוצה כמו שצריך כבר מתחילת העונה, ולמנוע סגלי-טלאים, כמו אלו שממלאים את הליגה בשלבים המכריעים של העונה.
"הורדת מספר הזרים תקדם את הישראלים", טען אייל שולמן, רכזה הצעיר של מכבי ראשון לציון, "זה יקרה לא רק בגלל שיהיה לנו יותר מקום, אלא גם בגלל שרמת הזרים תעלה. אם תקציב שהתאים בעבר לשישה זרים, יופנה לארבעה זרים, גם נרוויח יותר מקום בשביל ישראלים, וגם הרמה של הזרים שיגיעו תרים את הליגה".
שולמן בן ה-23 מציג את הדברים כפשוטם, וצודק. אנטון קזרנובסקי, שכיכב בנבחרת העתודה שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה ב-2004 (לצד יותם הלפרין וליאור אליהו), וכיום עולה מהספסל בגלבוע/גליל, אומר דברים חריפים אף יותר.
"שישה זרים זה מספר גבוה מאוד, זה יותר מדי. זה פוגע שיש מצב שיש קבוצות שיש בהן יותר זרים מישראלים, ושחקנים ישראלים לא יכולים לבוא לידי ביטוי", הסביר הסנטר בן ה-27 ומבהיר: "אני אומר שצריך זרים, אבל לא יותר מארבעה בקבוצה".
מכאן, קזרנובסקי מתאר את ההשפעה השלילית של תופעת ריבוי הזרים והתחלופה הגבוהה על הקבוצות השונות ועל השחקן הישראלי."כל השרשרת הזאת של החלפת זרים רק פוגעת בקבוצה, וזה לא משנה אם אתה צעיר, כי זה קורה גם לישראלים המבוגרים, כשמעלים זר לפניהם ברוטציה, לא בגלל שהוא יותר טוב אלא רק בגלל שהוא זר", הסביר שחקנה של גלבוע/גליל והדגיש: "מרמור בקרב השחקנים זה דבר שאתה רואה בחיפה. כל השינויים הם נזק לקבוצה".
"ככה זה כשיש שניים..."
האם אפשר גם אחרת? עונת המשחקים הנוכחית זימנה לנו שתי דוגמאות ששווה לבחון. נתחיל עם הפועל חולון. בשורות החולונים, שסבלו (ועודנם סובלים) מבעיות כלכליות רבות, הוחתמו במהלך העונה חמישה זרים, כאשר באמצע העונה נאלצה הקבוצה להיפרד משלושה ולהישאר עם שניים בלבד. למרות זאת, הצליחו הישראלים של הקבוצה, כנגד כל הסיכויים, להשאיר אותה בליגה, תוך השגת ניצחונות מרשימים, ולשמור על כבוד המועדון הוותיק. כל זאת, חשוב להזכיר, ללא המתאזרח הוותיק, ג'יימי ארנולד, שהיה פצוע בברכו במשך כל הסיבוב השני, אחרי שבתחילת העונה בנו עליו שיוביל את הקבוצה.
אחד מגיבורי העונה הלא-רגילה של חולון הוא מורן רוט. הרכז הישראלי התגבר על שחרורם של שני שחקנים מרכזיים, העלה הילוך וגרם לקהל לשכוח מהר מאוד שהקבוצה התחילה את העונה כמו כל הקבוצות, מבוססת על זרים.
"הוכחנו שאפשר להצליח עם שני זרים בלבד, הכל שאלה של איזה זרים מביאים, ולנו, למזלנו, יש שני זרים איכותיים", הסביר רוט את שורש ההצלחה ומדגיש: "אבל יותר מזה, יש לנו ישראלים שנותנים תפוקה לאורך כל העונה, ואני חושב שכל הקבוצות שנבנו בשנים האחרונות סביב סגל ישראל משמעותי, הצליחו".
"לא צריך להרבות בזרים, כי יש מספיק ישראלים טובים שאם רק ייתנו להם לשחק, הם יוכיחו את זה", המשיך רוט ונתן דוגמאות להמחיש את הטענה: "למשל, ניב ברקוביץ' באשדוד, או סטולרו אצלנו, וגם שחקנים לא כל כך צעירים, כמו ניר כהן ועמית בן דוד, שהראו שברגע שנותנים להם ביטחון ודקות, הם יכולים לתרום לא פחות מהזרים, ואף יותר. ברגע ששחקן מקבל דקות ויש לו ביטחון הוא יכול לעשות הרבה דברים".
יכול להיות ששני זרים בקבוצה זה מצב קצת קיצוני, בעיקר אם לא נערכים אליו מראש, ולכן חולון גם ספגה שתי תבוסות קשות, מול הפועל ירושלים ומכבי אשדוד. אבל אם מלכתחילה היו בונים את הקבוצה מסביב לשני הזרים שנשארו (פאוול ומלצר), ומחזקים אותה במקומות הנכונים, לא בטוח שזה היה קורה.
וכאן אנחנו מגיעים לדוגמא השניה שלנו. הפועל תל אביב, מוליכת הליגה הלאומית, חווה עד כה עונה מצויינת. מלבד העובדה שהיא בדרך להעפלת ליגה רביעית ברציפות, היא גם רשמה קמפיין נפלא בגביע המדינה, כאשר הדיחה, בזו אחר זו, את חולון ומכבי חיפה מהליגה הבכירה, והגיעה עד למעמד חצי הגמר, בהיכל נוקיה. גם שם היא היתה מאוד קרובה להדיח נציגה נוספת מליגת העל, ברק נתניה, ורק ערב ענק של אדריאן בנקס מנע ממנה לעשות כן.
את כל זה עשתה קבוצת האוהדים כשבסגלה שני זרים בלבד, אדריאן אוטר ובריאן אוסברי. מעניין לשמוע מה דעתם של האדומים על המציאות בליגה הראשונה, אליה הם ככל הנראה יצטרפו בסיום העונה הקרובה.
"המצב כיום הופך את ליגת העל ללא מעניינת ולא רלוונטית", טוען מנהל הפועל תל אביב, אורי שלף, "הליגה הישראלית צריכה להיות ליגה של ישראלים, אחרת אין לה שום זכות קיום. מספר הזרים עבר את גבול הסביר וכבר כמה שנים אנחנו רואים שכמות גדולה של זרים לא מגבירה את התחרותיות והעניין בליגה, אלא להיפך".
שלף חושב שעדיין לא מאוחר לשנות את הדרך בה בחרו קברניטי הענף: "הגיע הזמן שמישהו ממקבלי ההחלטות ייזכר ברמת התחרותיות שהיתה פה כשהיו רק שני זרים. אז היתה תחרותיות, היו סדרות מרתקות ולא פיינל פור מלאכותי, ואני לא זוכר שאף אחד התלונן אז על הרמה של הליגה".
מעבר לכל הדברים ששלף ציין, שווה להיזכר בשמות כמו דייויד ת'רדיקל, אנדרו קנדי וקורי גיינס, ששיחקו בארץ שנים ארוכות במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. שחקנים ברמה כזו (גם בילי תומפסון שאוזכר), שנשארים יותר מכמה חודשים בארץ, משפיעים לא רק על החיבור עם האוהדים או על איכות הקבוצה, שהשלד המרכזי בה נשאר לאורך זמן.
שחקנים ישראלים צעירים לומדים מהשחקנים הללו, מתמודדים נגדם באימונים ובמשחקים, משתפרים ומקבלים הזדמנות אמיתית לפרוץ. במצב כזה, שחקני החיזוק מחזקים לא רק את המועדונים, בנקודת זמן ספציפית, אלא גם את יסודות הכדורסל בארץ.
בעניין זה, מזכיר שלף ש"בתקופה שהיו שניים ושלושה זרים בליגה, שחקני נבחרת העתודה כיכבו בליגה, והיום הם בקושי משחקים בליגה השניה". מנהל הפועל תל אביב בהחלט צודק. כוכבי הנבחרות הצעירות נאלצים לרדת לליגה השנייה, או לנדוד למכללות, בכדי לקבל הזדמנות, ולפי שלף: "זו בדיוק הבעיה של הכדורסל הישראלי, במצב הנוכחי לא מתפתחים שחקנים צעירים".
"אמרו לו שיהיה כבר מעשי..."
אחרי שסקרנו את השפעת הזרים על הכדורסל בארץ, והראינו מה מרגישים הישראלים, ושלפעמים פחות זה דווקא יותר, הגיע העת לדון ב-"חוק הרוסי" ובאפשרויות נלוות או מנוגדות לו, שעומדות לרשות הכדורסל הישראלי. "אין ספק שהחוק הרוסי בשנים האחרונות מאוד הצליח", טוען מורן רוט, "הוא גרם לליגה להיות יותר שיוויונית, כי הבדלי הרמות בין השחקנים הישראלים הם די קטנים ושווים, וזה גורם לקבוצות להיות שוות ברמתן".
רוט ממשיך עם הקמפיין למען החוק הרוסי, ומסביר: "שחקנים צעירים בליגה הלאומית, שרואים הרבה שחקנים צעירים שמדי שנה באים ומשחקים, זה נותן להם תקווה להגיע לליגת העל אם הם יעבדו קשה, שתהיה להם ההזדמנות לעלות ולקבל הזדמנות שווה לשחק בליגה הבכירה ביותר. זה מה שבעצם הכי חשוב – יותר שחקנים ישראלים יגיעו לקבוצות הבכירות, וככה גם הנבחרת תרוויח מזה בסופו של דבר".
ירון ארבל גורס שפשוט עדיף שלא לבטל את החוק הרוסי. "אני בעד שיישאר החוק. לשנות כל כמה שנים את החוקים הבסיסיים זה לא רעיון טוב", מסביר הסקאוט, "אני בדעה שכבר התרגלנו אליו, בסך הכל הוא עובד ולשנות חוקים כל כמה שנים, בטח אם הם כל כך מהותיים, זה רק מפריע. זה משפיע על הצופים, על שוק השחקנים".
עודד קטש, מאמנה של הפועל ירושלים, מסכים עם רוח הדברים: "החוק הרוסי, למרות שהוא לא הכי אידיאלי, הוכיח את עצמו כחוק שעובד ותורם לתחרותיות בליגה ומקדם את הישראלים. לא צריך לשנות אותו. אם משהו עובד, לא צריך לשנות".
אבל לא כולם חושבים שהחוק הרוסי הוא פיתרון קסם. "אני חושב שהחוק הרוסי רע", אומר דני פרנקו, מאמנה של הפועל חולון (מרובת הישראלים, יש להזכיר), "יש שחקנים ישראלים שהם יותר טובים מזרים וצריך לתת להם להתפתח. החוק הרוסי, הרעיון שבבסיסו, הוא כפייה. הוא נולד מזה שהקבוצות העדיפו להחתים זרים גדולים יותר מאשר ישראלים יקרים. הדבר העיקרי שהוא משרת זה את הכיס של השחקנים הישראלים, כי יש מעט שחקנים ישראלים מובילים ומעט קבוצות שיכולות לשלם להם והחוק הרוסי מקפיץ את העלויות שלהם מאוד".
פרנקו ממשיך ומצייר מציאות שונה מזו שתיארו קודמיו. "שחקנים משחקים לא כי הם צריכים לשחק, אלא כי אין ברירה, וזה פוגע באיזשהו מקום בלא מעט שחקנים: במוסר העבודה, בהרגלי העבודה שלהם, בסבלנות ובנחישות", מסביר המאמן המצליח וחוזר על הנקודה העיקרית בדבריו: "כל דבר שנעשה בכפייה הוא לא טוב".
"ארבעה, מי יודע?..."
אז אין קונצנזוס סביב חיוניותו של החוק הרוסי, אותו שואף אבנר קופל לבטל. אבל גם מי שחושב שיש לבטלו, יודע שהמצב הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, וקיים צורך למצוא פיתרון אחר. "צריך להגביל את הזרים, ויש הסכמה של כולם שצריך להגביל", טוען פרנקו, "יותר מארבעה זרים אין טעם שיהיו בקבוצה. אני לא בעד הגבלה כזאת או אחרת במהלך המשחק, כי כדורסל לא צריך לשחק לפי דרכונים או תעודות זהות אלא לפי מי שמגיע לו לשחק".
שלף הולך צעד אחר רחוק יותר: "אני חושב ששלושה זרים זה די והותר. עד כמה שזכור לי, זו כמות הזרים עימה ירושלים לקחו את היול"ב קאפ. מכבי זה סיפור אחר, כי גם אם יאשרו בליגה רק ארבעה או חמישה זרים, הם יביאו שישה או יותר. אז שיעשו רוטציה בליגה". גם רוט מחזיק באותה דעה. "האידיאל זה שלושה זרים מקסימום", מצהיר הרכז האנרגטי, "אני הייתי מביא שלושה זרים איכותיים, ביחסית הרבה כסף, וכל השאר – ישראלים".
גם להצעות האלו יש תומכים, ויש מתנגדים. "ארבעה זרים מקסימום זה לא טוב, כי זה יכול ליצור מצב שהישראלים יפסידו ממנו", הזהיר קטש וניסה להסביר: "כשקבוצה משקיעה כסף בארבעה זרים, כל אחד מהם יהיה זר איכותי ואמור לשחק 30-35 דקות, ואז יישאר מקום בחמישייה רק לישראלי אחד. תהיה לך חמישייה קבועה בכל הקבוצות ושחקני הספסל כמעט ולא יראו דקות".
שחקנים עימם שוחחנו הביעו חשש דומה, והתמקדו בעניין הכספי. אם יהיו מקסימום ארבעה זרים בכל קבוצה, ישקיעו בהם הרבה מאוד כסף, והשכר של הישראלים המחליפים (בהנחה שהישראלי הפותח יהיה שחקן מוביל), שישחקו פחות דקות, עלול לצנוח.
ירון ארבל גם כן חושב שדווקא הגבלת כמות הזרים עלולה לפגוע במעמד השחקן הישראלי. "אם יקטינו את כמות הזרים, הקבוצות יוכלו לשים יותר כסף על הזרים, מה שיביא זרים יותר איכותיים וכפועל יוצא הדקות של הישראלים עלולות להיפגע", אומר הסקאוט ומבהיר: "היום, כשהקבוצות מפזרות את הכספים בצורה הנוכחית, זה גורם למצב של הרבה זרים בינוניים. בהפוך על הפוך, זה דווקא עוזר לישראלים".
פרנקו תוקף את הבעיה מכיוון אחר, ומעלה רעיון. "חלק מהפיתרון זה להגדיל את הליגה ל-12 קבוצות", מציע המאמן, "ליגה של עשר זה מעט מדי. צריך להיות מינימום של 12 קבוצות. ברור שאין מספיק ישראלים מובילים שיכולים להוביל את הקבוצות, אבל הם לא בהכרח אלו שצריכים להוביל את כולן. קבוצות קטנות, שלא יכולות להרשות לעצמן ישראלים יקרים, יביאו זרים יותר יקרים. אלו יובילו, והשחקנים המשלימים לידם יכולים להיות ישראלים צעירים יותר, שיוכלו לעשות את קפיצת המדרגה לצד הזרים".
"זה לא נגמר, זה רק הסוף..."
כמאמר הקלישאה המצוטטת, גם רומא לא נבנתה ביום אחד. אין לנו ספק שהכדורסל לא עתיד להשתנות מקצה אל קצה: לא יחליטו השבוע להגביל את מספר הזרים בכל קבוצה לשניים, כנראה שגם לא לשלוש. אבל אולי הגיע הזמן להתחיל תהליך.
ארגון השחקנים החליט לצאת מהפאסיביות שלו, בעקבות כוונת המנהלת לבטל את החוק הרוסי, ולנו נותר רק לקוות שהשחקנים לא ייעצרו כשישיגו את מטרתם הראשונית, אלא ימשיכו הלאה. המציאות של שישה אמריקאים בקבוצה, ורכבת אווירית של זרים שבאים והולכים, היא לא גזרת גורל. בעולם הכדורסל מעריכים שבסופו של יום יוחלט להשאיר את החוק הרוסי, ולהגביל את כמות הזרים לחמישה בקבוצה, במקום שישה.
האם זה מספיק? את דעתנו בנושא כבר הבענו. גם הגבלת הזרים המוצעת וגם החוק הרוסי עדיפים על פני מצבים אחרים, אבל הם לבטח לא המצב אליו יש לשאוף. אך לשם הדרך עוד ארוכה. את משפט הסיום השארנו לאורי שלף: "אני מאוד אוהב זרים, ובמיוחד שחקנים אמריקאים. הם מאוד מוכשרים ואתלטים, ובגלל זה אני מאוד אוהב את ה-NBA, אבל בליגה בארץ צריכים לשחק שחקנים ישראלים".
