שבע עונות שיחק יוגב אוחיון בליגת העל לפני שהגיע למכבי תל אביב. אוחיון רק בן 24. אין עוד שחקן בגילו בליגה הזו, שמאחוריו ניסיון מצטבר רב כל כך. לפעמים פרק זמן כזה מהווה קריירה שלמה של שחקן בליגה הראשונה, לפני שהוא מאבד מכושרו ונדחק לתחתית, לליגה השנייה או פורש. לגבי אוחיון, נדמה שהטוב עוד לפניו.
ובכל זאת, במובן מסוים המעמד וגם הגיל שבו אוחיון מגיע למכבי ת"א מעיד על שינויים שקרו כאן לאורך השנים. כאשר גיא גודס הגיע למכבי הוא עשה את זה כשהיה 19 והשתלט על עמדת הרכז הראשון.
קורן אמישה הוחתם קצת אחריו כשהוא עדיין לא בן 21. הם הגיעו כדי להוביל את הקבוצה, ממשיכי דרך מודרניים למוטי ארואסטי וחן ליפין. אוחיון, לעומתם, מגיע כדי לסייע ולהשלים. יותר מזה, וגם את זה צריך להזכיר – ההעברה שלו יוצאת לפועל רק לאחר שנכשל הניסיון לצרף את יותם הלפרין.
גם הניסיון הרב שצבר לא יספיק לו כדי להיות רכז מוביל, כי מכבי מעדיפה לרוץ עם רכזים זרים 12 שנים ברציפות, מאז נחת כאן אריאל מקדונלד ב-1999. ובכל זאת, אם להגיע למכבי – העיתוי נראה נוח.
הקבוצה תשחק בשלוש מסגרות וג'רמי פארגו, מלהיטי היורוליג בעונה שעברה, הראה בשנתיים האחרונות שהוא "נח" בחלקים של העונה ומוריד הילוך. ברור שדייויד בלאט ינסה שלא לשחוק את פארגו ואת הרכז החדש שעוד צפוי להצטרף, ולשמור אותם למשחקים החשובים ביותר של העונה.
אוחיון, במובן הזה, עם ההתלהבות הטבעית שלו, הוא האיש הנכון במקום הנכון מבחינת המערכת. יש מספיק משחקים שפשוט צריך לעבור בליגה הישראלית והאדריאטית ובהם הוא ישחק יותר. ביורוליג זה יקרה פחות. זו הנוסחא המשוערת וגם אוחיון מודע לזה. ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה מוכיחה: רכזים ישראלים שהגיעו מבחוץ לא בלטו במיוחד. דרור חג'ג' סיים את עונת היורוליג שלו במכבי עם 7 דקות בממוצע. ליאור ליובין עשה את זה לפני כעשור עם 10 דקות במשחק. שניהם הסתפקו בעונה אחת ועזבו.
יבחר בדרך של מקל או של בלו?
על פניו אוחיון הוא סיפור אחר. מגיל צעיר מאוד, עוד כששיחק בתיכון עמק החולה, הוא מסומן כפרויקט עתידי של מכבי ת"א. ימי הנוער שלו והטריפל-דאבלים הרבים הכניסו אותו לרשימת ההמתנה והנה זה קורה. כך שמצד אחד זו תהיה הפתעה אם אוחיון לא ימצא דרך לשרוד את חוזה שלוש העונות שלו במכבי ת"א עד תומו. מצד שני, בימים שגל מקל ששיחק בנוער של מכבי ת"א מתקשה לעשות את זה, או מוותר מראש למען אתגרים אחרים, מי יודע איך כל זה יסתיים.
למכבי יש כל כך הרבה מובילי כדור, כולל ג'ון שאייר וטל בורשטיין לפרקים, ששום דבר לא מובטח ליוגב. עושה רושם שבמשחקי המעבר – לפני ואחרי יורוליג – הוא יקבל את ההזדמנויות שלו להראות מה הוא יכול, ולאפשר מנוחה לאחרים. מומלץ לו שלא להיכנס ללחץ אם לא ישתלב כפריצה מסחררת. לא כל כך מזנק קדימה בבת אחת. דייויד בלו, למשל, שיחק רק 11 דקות בממוצע בעונה הראשונה שלו. באחרונה כבר שיחק כפול מזה.
במיטבו אוחיון הוא תענוג לצפייה. הוא מטיס מתפרצות, עובר מהר את המגרש, משתף את כולם, מנהל את הפיק אנד אל רול מצוין, חודר לסל בלי חשש, מדרבן בהגנה ומשמש חוטף כדורים מוכשר מאוד. כל זה עדיין לא אומר שבמערכת של מכבי ת"א, אליה הוא מגיע כאשר לפחות אחד מהגארדים המובילים, פארגו, נמצא שם לפניו, הוא יוכל לבלוט משמעותית.
לשחק מאחורי שני גארדים זרים זו נקודת פתיחה מאוד לא מומלצת ושחקן כמו מקל, למשל, שמרגיש כנראה שהוא ראוי ליותר מזה, בחר ללכת בדרך אחרת. אוחיון חושב אחרת. אולי תמים, אולי הוא רוצה לטעום ולוודא דברים מקרוב בעצמו. אולי הוא חש שיחיה טוב יותר עם מעמדו הצפוי ואולי פשוט יש לו יותר סבלנות, ומרגיש שיש לו יותר מה להרוויח מאשר להפסיד.
כך או אחרת, בגיל 24 הוא בוחר להעביר את הכישרון שלו לדרגת המבחן הגדולה ביותר שעמד בה עד היום. המהלך הזה מגיע תמיד תוך שיפור המצב הכלכלי, סוג של אופציית ווין-ווין שרבים מאוד מעדיפים. זו בפני עצמה סיבה לברך אותו על ההחלטה. זו גם הסיבה שלא יהיה צורך לרחם עליו בימים קשים מבחינה מקצועית, אם וכאשר יגיעו.
