נדירים המקרים בהם מאמן רושם לעצמו רק הצלחות. פיני גרשון, צביקה שרף, רלף קליין ז"ל, דייויד בלאט, דן שמיר, מיטב המאמנים בארץ, רשמו הצלחות גדולות אבל גם פוטרו לאורך הקריירה שלהם. כל אחד מהם נפל במקום כזה או אחר כי זה גורלו של מאמן וז'ליקו אוברדוביץ' יש כנראה רק אחד. במובן הזה, גורלו של עודד קטש, שזכה באליפות המדינה מחוץ למכבי תל אביב (אמנם בשיטת הפיינל פור מקצרת הדרך), דומה לשל אחרים.
פחות מעניינת השאלה מה יקרה מעכשיו והלאה עם הפועל ירושלים, הסגל שלה רחב וטוב ומאמן חדש ימצא דרכים לייצב אותה. מעניינת מזו היא השאלה מה יקרה עם עודד קטש שמושך אש מעצם היותו אחד השחקנים המובילים - שחקנים, לא מאמנים - בתולדות הכדורסל כאן.
עברו הרבה שנים מאז פרש, אבל כשקטש עומד על הקווים רבים רואים עדיין מול עיניהם את קטש השחקן ומכאן הציפיות. מכאן גם הקידום הלא טבעי בזמנו, ההקפצה לעמדת המאמן הראשי בגליל עליון בזמנו, מבלי שאימן אפילו קבוצת ילדים קודם לכן.
ונדמה שבשאלה הזו, בדיוק בשאלה הזו – קטש לאן? - התעכבנו כשקטש סיים את דרכו הקצרה במכבי ת"א במהלך עונת 2007/08. על פי רוח הנכאים שהילכה עליו באותו זמן היה ספק רב לגבי רצונו להמשיך ולאמן כדורסל. הוא נח, נרגע, התעשת, חזר לגליל וטיפס מחדש עד שזכה באליפות. עכשיו, בתום עונה וחצי בהפועל ירושלים, הוא שוב בחוץ.
בעונה שעברה (רנדל, קוקיה ואחרים) ובעונה הנוכחית (נעימי בזמן קריטי) פציעות של שחקנים פגעו בו ובהפועל ירושלים באופן ברור הן ביורוקאפ והן בליגה. כמובן שיש לו את הבעיות שלו בצד המקצועי, אבל בעיניי הסיפור המרכזי שמפריע לו בקריירה כמאמן מתמקד בעניין אחר: ניהול משברים, התמודדות מול שחקנים והתנהלות מול הנהלה.
ניהול משברים, התמודדות מול שחקנים והתנהלות מול הנהלה
קטש ביקר בזמנו את צביקה שרף ואמר עליו שהוא לא מבין כדורסל. אחר כך התנצל. העניין הוא שלהבין כדורסל זה פן אחד בלבד בקריירה וביכולת של מאמן. כל מאמן צריך להיות קצת מכל דבר ולא רק זה שמחלק הוראות בפסקי הזמן ומעביר הנחיות בעיגול האמצע במרכז המגרש בזמן אימון.
מאמן צריך גם לדעת לעמוד על שלו, לעמוד מול שחקניו, להביע עמדה חד משמעית בוויכוחים שמתעוררים מול הנהלה בעניינים מקצועיים. להיות מחוספס. להיות בלתי מושג לעיתים. להפנות עורף כשצריך. להיות קשוח לפרקים. לדעת וללמוד לסגל לעצמו עם השנים תכונות שאין לו.
ואחרי שעבד במערכות גדולות, מורכבות ולחוצות למדי כמו מכבי ת"א והפועל ירושלים ונכשל בשתיהן, נראה שהקושי של קטש מתמקד בתחומים האלו בדיוק.
עבודה מול ועם אנשים היא לא פשוטה. זה רחוק מלדמות לגארד שמכדרר ומקבל החלטות, מזמין גבוה לפיק אנד רול וצריך להחליט אם הוא חודר לסל, עולה לקליעה, או מחפש למסור לגבוה שמתגלגל פנימה. את זה קטש עשה באמנות כשחקן, כשניתן לו קרדיט מלא כמו בימי וינקו ילובאץ שהעניק לו חרות מלאה. הוא פעל כמעט לבד, הוא הפעיל אחרים.
כמאמן הסיפור שונה. הוא צריך לקבל כל כך הרבה החלטות, לבנות כל הרבה חלקים לפאזל שלם, לעמוד בדרך מול מתנגדים מבפנים, מול שחקנים שחלקם סוררים, מצוברחים, לא שמחים, מול תקשורת עוקצנית ובועטת, מול אוהדים שמקללים ולא כאלה שמכריזים עליו כעל מלך ישראל.
עד עכשיו העובדות אומרות שכל עוד קטש חי בסביבה נוחה וכיפית לעבודה זה הלך יותר, וכשעבר לעבוד תחת קבוצה שרף הציפיות ממנה גדול מדי שנה – הוא לא ידע לבצע את המהלכים הנכונים שיעמידו אותו בעמדה חזקה ובולטת מול השחקנים שלו וחברי ההנהלה.
ועכשיו, כמו בראשית 2008, השאלה היא קטש לאן. ביום שישמע תגובות כמו "למי אכפת" אולי תסתיים רשמית תקופת הזוהר שלו כשחקן, ואנשים ילמדו לקבל אותו כמאמן בלבד, עוד מאמן מהשורה, שרשם הצלחות אבל גם כישלונות. אם יש בו אנרגיות ורצון להישאר חלק מנוף הכדורסל כאן הוא יצטרך למצוא לעצמו מסלול אחר, לעלות עליו ולהתחיל מחדש.
