הספורט העולמי משתולל ואיבד כיוון. אפילו אוהדי הספורט הגדולים ביותר מתקשים להכיל בזו אחר זו את אליפות עולם בג'ודו, אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, אליפות אירופה בכדורסל – שלא לדבר על מדינה קטנה במזרח התיכון שלנבחרת הלאומית שלה בכדורגל מחכים שני משחקים נגד יוון וקרואטיה בתוך מספר ימים, שיקבעו במידה רבה את גורלה באשר למשחקי יורו 2012. בהצלחה לכולם.
אנחנו כאן בענייני הכדורסל כרגע ועם נבחרת ישראל שתפתח את משחקיה באליפות אירופה בליטא נגד גרמניה ביום רביעי, תמשיך למחרת נגד צרפת, תשחק בשישי נגד סרביה, תנוח בשבת ותמשיך בראשון ובשני עם לטביה ואיטליה.
נבחרת ישראל לא תזכה באליפות אירופה, וסביר שגם לא תפסיד בכל משחקיה. על אותו משקל הנבחרת הזו היא אחת הבודדות שכל שחקניה מופיעים בקבוצות יורוליג או יורוקאפ או הופיעו בכאלה בעונה שעברה. מצד שני, היא אחת מהנבחרות שאין להן אף שחקן NBA.
זו נבחרת שיש לה פוטנציאל לנצח כמעט כל נבחרת יריבה באירופה, אבל עדיין צריכים לקרות שורה של דברים, לפעמים אפילו באופן מעט לא הגיוני, כדי שתצליח לנצח פעמיים יריבות שנחשבות עדיפות עליה. ובאליפות הזו אי אפשר לשחק מחבואים או לבנות מראש על הפרשי סלים. חובה לצאת ולנצח ככל היותר, כי רק שלוש הראשונות עולות מבית שכולל שש נבחרות.
מה השתנה מהאליפות בפולין?
רוב הסגל ממשיך מקיץ לקיץ, אבל נבחרת ישראל עברה בשנים האחרונות טלטלות לא פשוטות. אחת מהן היתה פרישתו של מאיר טפירו וההחלטה ללכת עם גל מקל כרכז ראשון בגיל צעיר באליפות 2009 בפולין. הסיפור הזה הצטרף להחלטתו של עומרי כספי שנמצא אז בקו עליה סוחף להישאר בארצות הברית, ולהתכונן לעונה הראשונה שלו ב-NBA. התוצאה: הדחה מהירה, שלושה הפסדים משלושה משחקים כשהאחרון בהם הוא ב-26 הפרש ליוון. כזה שמאותת על צורך דחוף בשינוי.
התזוזה הממשית הבאה הגיעה לאחר האליפות בדמות חילופי מאמנים, כאשר צביקה שרף פינה מקום לטובת אריק שיבק. כספי התייצב למשחקי המוקדמות בקיץ שעבר כשחקן הישראלי הראשון ב-NBA והקהל לא נותר אדיש. יחד עם הצוות המקצועי החדש, שכלל גם את עודד קטש ודן שמיר, צירופו לראשונה של דייויד בלו ושובם של יותם הלפרין וליאור אליהו להיכל מיוון ומספרד, היתה תחושה של התחדשות באוויר. ישראל עלתה יפה, חד וחלק לאליפות, מבלי להזדקק לטורנירי הזדמנויות אחרונות.
ועכשיו מגיעה אליפות נוספת. כספי, שהיה מלך הסלים של הנבחרת בקיץ שעבר פצוע ולא ישחק. שלא בטובתו יוצא שהפורוורד בן ה-23 טרם השתתף עם נבחרת ישראל באליפויות אירופה. בגילו עודד קטש היה מלך הסלים של האליפות בספרד 1997. חוזר: של האליפות, לא של הנבחרת.
בסיס יש, אבל צריך הרבה מעבר
אבל בואו ניתן את הכבוד לגיא פניני שביקש לדבר על מי שנמצא ולא על מי שלא. לנבחרת יש בסיס טוב, רחב ומנוסה בעמדות 2, 3, ו-4, אבל סימני שאלה בעמדת הרכז ושבריריות בעמדת הסנטר. קשה להאמין שנבחרת כזו תוכל להתמיד במשחקים טובים באליפות שבה משחקים חמש פעמים בתוך שישה ימים.
היא תצטרך כוחות נפשיים גדולים במיוחד ובמקביל אחוזי קליעה נהדרים בקליעה מבחוץ, חיפוי קבוצתי ועזרה מהגארדים בסגירת הצבע כדי להימנע מנזק בריבאונד ההגנה ותיאום פנטסטי בהנעת כדור. כל זה כדי להוציא נבחרות גבוהות, כבדות ומנוסות לא פחות ממנה משיווי משקל.
הלפרין, פניני, בלו ואליהו, הם הבסיס של הנבחרת הזו וכל מי שיקום וייתן כתף באופן משמעותי וקבוע הוא בונוס מצוין לנבחרת, אבל גם הכרחי. גם יציבות של ארבעה שחקנים, אם תושג, לא בהכרח תספיק כדי להשיג את הניצחונות הדרושים והנבחרת משוועת לפחות לעוד שני שחקנים שיהיו שם בשבילה בכל פעם מחדש ואפשר יהיה להישען עליהם בעת הצורך.
מועמד טוב הוא אפיק נסים, שמשחק רחוק מהעין, אבל עבר מספיק בקריירה האירופית שלו כדי להיות צלע חמישית-שישית במאמץ הקבוצתי, וגם טל בורשטיין שלאחוזי הקליעה שלו מבחוץ ומחדירות לסל אמורה להיות השפעה ממשית על הצלחת הנבחרת. בורשטיין של אחרי הפציעה צריך לצערו, להוכיח בכל פעם מחדש שהוא יכול לשוב ולהיות גם במעמדים הגדולים של היום השחקן הגדול שהיה פעם. הוא מוכרח להתעלות באליפות הזו.
אבל נקודות התורפה, לפחות תיאורטית, הן בעמדת הרכז והסנטר. השאלות הן עד כמה אפשר לסמוך הפעם על התעלות של יניב גרין, שעשה דברים גדולים עבור הנבחרת בעבר, ומי מבין מקל, אוחיון ונעימי יצמח תוך כדי האליפות כדי להוביל את הנבחרת. בהנחה שאליהו, הלפרין, פניני ובלו יעשו את המצופה מהם פחות או יותר, ההבדל בין עליה להדחה צפוי להתמקד בכוחות העזר.
המחליפים בקו הקדמי למשל, הם אלישי כדיר ואורי קוקיה. שני שחקנים נמוכים יחסית לעמדות שלהם, שמנהלים קריירה על סמך דרכים, חושים ואינסטינקטים שמטרתם אחת: לחפש את השונה והמקורי שיבדיל אותם מאחרים. גם הם יצטרכו לתת יותר ממה שמספיק לליגה הישראלית.
הצ'אנס הגדול של ליאור אליהו
זו אמורה להיות האליפות של ליאור אליהו ולא רק במובן ההתקפי. אם קיימת ציפיה כמעט אוטומטית ל-15 נקודות ומעלה במשחק מצד אליהו, הרי שבאותה מידה צריך לשאוף לעשרה ריבאונדים ולפעמים גם ליותר מדי משחק. אין סיבה ממשית שזה לא יקרה. אליהו ישחק באליפות הזו גם כסנטר פה ושם, והנתונים האתלטיים שלו צריכים להעיף אותו למעלה.
כאן זה לא מכבי תל אביב, הרוטציה לא ארוכה כאורך הגלות וכל עוד אליהו יהיה טוב ויוכל לסחוב מבחינת הכושר והחמצן, הוא צריך להיות על הפרקט, אבל גם לעבוד בריבאונד, לחסום פה ושם זריקה בעזרת הזרועות הארוכות שלו ולשמש מנהיג ודמות מובילה עבור הנבחרת זו.
היעדרותו של כספי יוצרת עבורו הזדמנות פנטסטית להעמיס את הנבחרת על גבו ולפרגן גם לאחרים בזכות היכולות הפנטסטיות שלו במסירה ובהובלת כדור. ובכל זאת, אם צריך לבחור תכונה אחת שהוא צריך לשפר ויכולה לתרום משמעותית לנבחרת: ריבאונד, ריבאונד, ריבאונד – זו צריכה להיות המחלקה שלו הפעם.
על אף נוכחותם של שחקני NBA רבים בבית הישראלי (נוביצקי וקיימן בגרמניה; ברניאני, גלינארי ובלינלי באיטליה; פארקר, באטום, דיאו ונואה בצרפת) הפערים קיימים, אבל אינם כה גדולים. בטורנירים מתישים הם נוטים לעיתים גם להצטמצם עוד יותר, וזו שתשמור את הכוחות ותוכל לעקוץ בנקודת הזמן הנכונה לה, תשיג יתרון לקראת ההמשך. לסרבים אגב, אין אף שחקן NBA הפעם. בכל מקרה, מדובר בבית קשה וגם אם ישראל תעלה ממנו יצפו לה בשלב הבא, ככל הנראה, ספרד, טורקיה והמארחת ליטא.
ישראל היא לא נבחרת גבוהה יותר מאחרות, לא חזקה יותר ולא אתלטית יותר. נותר לה לעשות שני דברים שלא נולדים איתם אלא מתאמנים, פיזי ומנטאלית, כדי להשיג אותם: לרצות יותר לנצח, ולגלות משחק כדורסל חכם יותר שמנצל מיס מאצ'ים ומפתיע רגליים כבדות ונבחרות כבויות ועייפות. אם זה יבוא, יהיה מה לראות באליפות הזו גם בזווית הישראלית.
