התבטאותו של אורי אלון על כך שמשחקי הליגה פחות חשובים כרגע להפועל ירושלים, בטוח לא עברה בקלות אצל ראשי המנהלת, סביר להניח שהרגיזה לא מעט אוהדים, וגם אני לא שלם איתה במאה אחוז. הרי כולנו רוצים לראות כל משחק באינטנסיביות שיא, שתי קבוצות שנותנות הכל, ומלחמה עד הרגע האחרון עבור הניצחון. יחד עם זאת, במציאות של הכדורסל בימינו, לקבוצות שמשחקות בשתי מסגרות, זה פשוט לא יכול לקרות.
אורי אלון, שאת רוב ימיו מעביר בארה"ב, והצהיר פעם שהמודל שלו הוא ה-NBA ולא מכבי ת"א, מבין זאת. וחשוב מכך, הצוות המקצועי של ירושלים וגם השחקנים על המגרש, מיישרים קו עם נקודת המבט של הבעלים שלהם.
נכון לאמצע פברואר, ירושלים עם שבעה הפסדי ליגה בשמונה עשר משחקים – מספר לא מבוטל בשביל קבוצה עם סגל שכזה. המקום הראשון לא נראה בהישג יד, ובעצם המאבק שלה, כשיגיע, הוא להימנע מהמקום הרביעי כדי לא לפגוש את מכבי ת"א בחצי הגמר.
לכן למעשה, בליגה כמו זאת שלנו, סיומת טובה של העונה עבור הירושלמים תשים אותם במקום הנדרש עבורם. אם לומר את האמת, די קשה למצוא יריבות ברבע הגמר, נוחות יותר או פחות, שיכולות לנצח את החבורה מהבירה בסדרה, ללא יתרון ביתיות. הנתון המשמעותי יותר בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים בעונה, היא שירושלים עדיין לא הפסידה אף משחק בעל חשיבות אמיתית עבורה. זאת אומרת משחק ללא דרך חזרה, או כזה שמשנה לה את העונה.
הכל התחיל למעשה בוולנסיה, במשחק הראשון ביורוקאפ. במסגרת שכזאת, ניצחון חוץ על קבוצה עדיפה, בטח ובטח במשחק הפתיחה, יכול לעשות את כל ההבדל. ובאמת, אחרי הניצחון בספרד, הורגש שירושלים רגועה הרבה יותר כי היא הצליחה לייצר לעצמה מקדמה, ובעיקר הראתה לכל הקבוצות האחרות בבית, או אולי אפילו במפעל כולו, שחייבים להתייחס אליה השנה ברצינות.
חודשיים לאחר מכן, אולם החזקה הגיעה לארנה. שוב, משחק קובע – ניצחון וירושלים שניה ומשיגה בית נוח יותר בסיבוב הבא, הפסד והיא נופלת למקום השלישי לבית עם באיירן מינכן וחימקי מוסקבה. ירושלים ניצחה. אולם שהפסידה, סיימה את הטופ 16 עם מאזן 6:0 והודחה מן המפעל.
ירושלים המשיכה להצליח ביורוקאפ: קאמבק בליטא מ-20 הפרש מול ריטאס וילנה במשחק הפתיחה של הטופ 16, נתן לה את הדחיפה הראשונית להצלחה. ניצחון גדול בארנה על זניט, שבוע אחרי שקיבלה ממנה בראש, בידיעה שזניט גוררת הפסד לא מחוייב המציאות מול ניז'ני. ירושלים הייתה חייבת שני ניצחונות כדי להשיג את יתרון הביתיות ברבע הגמר, ואת שניהם היא השיגה.
מעבר לאלמנט האופי, יש מרכיב אחד שחוזר על עצמו כמעט בכל אותם משחקי הכרעה – קרטיס ג'רלס. סטטיסטית, הוא הוביל את ירושלים בנקודות ברוב המשחקים אותם ציינתי קודם לכן. אם מסתכלים מעבר לסטטיסטיקה היבשה, האמריקני לוקח את הכדור אליו במהלכים המכריעים, קולע את השלשות כשצריך, במה שהוכיח שהוא ווינר ברמה הגבוהה ביותר.
אבל גם כשג'רלס מגמגם לפעמים, וזה יכול לקרות – פתאום אמארה סטודמאייר מתעלה, במשחקים נגד ריטאס וילנה ונגד חולון, היה זה קינזי מעל כולם, וגם לג'רום דייסון ירשם ברזומה ניצחון אחד לפחות.
כשאנחנו מתקרבים לגמר הגביע מול מכבי ת"א, גם הנתונים של פיאניג'אני כמאמן שוב צפים על פני השטח – 13 תארים באיטליה ובטורקיה, מ-13 ניסיונות, לא הפסיד מעולם במעמד גמר או בסדרה. הנתונים הללו קצת משקרים כי הם לא כוללים בתוכם שני הפסדים בפיינל פור, אבל קשה להתעלם מהצלחה נרחבת במשחקים שאין מהם דרך חזרה.
אומנם 12 מאותם תארים הגיעו בליגה האיטלקית, שנחשבת לחלשה עד בינונית במושגים אירופיים עכשוויים. אז התשובה שלי לכך, וכמה שקשה לי לומר זאת, שהרמה בליגה הישראלית – לא גבוהה בהרבה, אם בכלל.
תשע שנים שירושלים לא זכתה בגביע, ועכשיו היא מגיעה לאחד האירועים היוקרתיים של השנה בכדורסל הישראלי, כשיש לה את כל האלמנטים הדרושים לסיים את הבצורת. וגם אם נגיד, היא תיכנס לרבע האחרון בפיגור 18 – אחרי שלא הפסידה כל העונה אף משחק חשוב, מישהו יהיה מוכן להספיד את ירושלים של טימי באוורס? סליחה, קרטיס ג'רלס.
