זה המשחק לו חיכינו. משחק שנתן תשובות על כל השאלות שעלו מתחילת הקמפיין. נבחרת ישראל הציגה משחק גדול מול סרביה והשיגה ניצחון באמת מדהים. אין ספק שכל שחקן שעלה על המגרש נתן מעצמו מאה אחוזים, כשמעל כולם בלטה השלישיה כספי-אוחיון-אליהו.
זה הכספי שרצינו לראות במדים הלאומיים. הוא היה לוהט במחצית הראשונה ופשוט לא החטיא זריקה. אליהו ניצל את האיטיות של השומרים הסרבים הגבוהים, שלא הצליחו לעצור אותו. ובנוסף, זה היה מפגן ההגנה הטוב ביותר שאני זוכר מהפורוורד בכחול-לבן.
יוגב אוחיון היה באמת פנטסטי. הוא עצר בהגנה את מילוש תיאודוסיץ', שנראה לא פעם חסר אונים. הוא ניהל את משחק ההתקפה בצורה מהירה ויעילה וגם הציג כושר קליעה משכנע כשהזריקות שלו נכנסו בדיוק כשהנבחרת הייתה צריכה סל שיימנע מהסרבים לחזור למשחק.
אחת ההחלטות החשובות שקיבל אריק שיבק אחרי ההפסדים נגד מונטנגרו ואסטוניה הייתה המעבר לשמירה אישית רגילה וטובה, ללא החילופים האוטומטיים שעימם הנבחרת החלה את הקמפיין. אין כל ספק שההגנה הזו עשתה עבודה נהדרת עם השיתוק של תיאודוסיץ' והדאבל-אפ והמלכודות על ננאד קרסטיץ'.
החבורה בכחול-לבן עשתה את הדברים הקטנים שביחד יוצרים הגנה גדולה וכך מנצחים משחקים. הגיעה עזרה בזמן על עמדות הגבוהים, נעשתה עבודה טובה במניעת הכדורים מהם וכמובן שצריך להוסיף את המלחמה על כל ריבאונד, גם של הגארדים (שוב אוחיון).
גם בהתקפה העסק עבד, כאשר המשחק היה משחק מעבר מהיר, שניצל את האיטיות של הגבוהים הסרבים (קרסטיץ', מצ'באן, בייליצה) ואת היד החמה של אליהו, כספי ואפילו אלכס טיוס. בסיומי הרבעים ראינו את ההתקפות המסודרות והסבלניות שגם הביאו תפוקה עם הבאזר (פניני, הלפרין). בנוסף, יתרון הגובה של סרביה לא רק שנעלם, אלא הפך לחרב פיפיות. הלחץ שהופעל על הגבוהים גרם להם לקבל החלטות בצורה נוראית ולאפשר לישראל לצאת למתפרצות וגם לשלוט בקצב המשחק.
אין ספק שהחזרה להיכל נוקיה נתנה לנבחרת את הביתיות הדרושה ואת האנרגיה לה נזקקו כדי לנצח, אנרגיה שלא הייתה קיימת מול אסטוניה. ברור שההיכל צריך להיות מלא במשחק מול מונטנגרו, רק כך ישראל באמת תוכל לחזור לקמפיין. הבשורה העיקרית: הנבחרת חזרה ובגדול.
