יכולת רפויה, יכולת מדהימה, ריצות גדולות, קאמבקים, מהפכים, מכות והרחקות - מה לא היה לנו הערב הזה, במשחק האחרון של מכבי בנוקיה לעונת 2012/13. השורה התחתונה קצת מטעה, כי היא מראה שהצהובים טיילו בסדרת חצי הגמר הזאת, אבל האמת היא שמשחק מספר 3 טמן בחובו מהומת אלוהים שבעיקר מבטיחה הרבה לקראת הגמר, בין אם היריבה תהיה זו אילת או חיפה שיפגשו שם את האלופה.
אחרי 2 משחקים של התבטלות בפני מכבי, ירושלים סוף סוף הגיעה עם לב ונשמה, ובחצי הראשון היא סיפקה משחק הקרבה שנתן לה יתרון 40:42 במחצית. מנגד, אוחיון לא תיפקד, ג'יימס היה רדום והיחיד שהחזיק את בלאט במשחק היה ריקי היקמן. ההגנה הצהובה לא חזרה מחדר ההלבשה אחרי ההפסקה, מה שאיפשר לירושלים לבצע ריצה שהדהימה את ההיכל והעלתה את דרוקר ליתרון 50:62.
ואז הכל התפוצץ. ליפשיץ ביצע עבירה קשה על היקמן, שהגיב בדחיפה אלימה מדי, מה שעלה לו בהרחקה מיידית וגרר הרבה עצבים על הפרקט וביציעים. וכך, כשהם ביתרון 12, האדומים העירו את הדוב משנתו: בתחילת הרבע הרביעי מכבי חשפה שיניים, נעצה אותם בבשרו של הטרף שלה, ולא שיחררה אחיזה עד לסיום אחרי 8 דקות ללא סל, הצהובים עפו לריצת 0:16, ביצעו קאמבק אדיר באחד הרבעים הכי חד צדדים בתודלות הפלייאוף והשלימו העפלה לגמר בסטייל. דייויד בלאט העלה את מאזנו בפלייאוף ל-0:28, וכעת נותר לו רק עוד משחק אחד בכדי לשמור על התואר.
ומה נאמר על ירושלים האומללה, שהמחצית השניה שלה הערב היתה כמו מיקרו-קוסמוס של העונה כולה? רגע אחד הם בקרשים, רגע שני הם מספקים יכולת מסעירה ואחרי עוד כמה שניות הם בועטים בדלי. אחת העונות הקשות, הטעונות והביזאריות ביותר של המועדון מהבירה בשנים האחרונות מגיעה לסיומה בקול ענות חלושה, ועם יותר מדי שלדים בארון.
לאורך כל הרבע הרביעי, אותו הפסיד 25:4, שרון דרוקר רק תידרך את חניכיו לגבי תרגילים בפסקי הזמן, כששום מילה על מוטיבציה או התעוררות מנטלית לא נשמעה על הספסל. לאור הדיווחים על הקרע הגדול במלחה, כנראה שזה לא מפתיע. בין אם יהיה זה אותו המאמן או אחד אחר שיתחיל את העונה באה, כמות הבעיות שדרושות שיפור בירושלים היא פשוט עצומה. הקבוצה תצטרך לעשות חריש עמוק ולהיבנות מחדש, בכדי שבעונה הבאה היא אולי תוכל להוות יריב ראוי במעמדים האלה. קצרה היריעה בכדי לפרט מה בדיוק לא עבד לאורחים, כי מעבר לאחוזים הנמוכים של לימונד, מעבר לאיבודים של סמואלס וטפירו ומעבר לתעלומת דאנקן, הקבוצה סובלת מדימוי עצמי נמוך, שהולך ומשתרש במועדון.
דווין סמית' הוביל את מכבי עם 24 נקודות, היקמן הספיק לקלוע 17 ואליהו תרם 10. לוגאן (6), ג'יימס (6 ו-12 ריבאונדים) ופניני (6) סייעו ברגע הנכון. יוגב אוחיון קלע רק 4 נקודות, אבל סיפק 8 אסיסטים. אצל המפסידה, דרוקר קיבל דאבל פיגרס מ-5 שחקנים: סמואלס (16), דאנקן (14), פלס (14), טפירו (12) ולימונד (10), אבל זה לא הספיק.
מהלך המשחק
היכולת של שתי הקבוצות בפתיחה הייתה רעה, והדקות הראשונות התאפיינו ביותר מדי איבודי כדור. מכבי התעוררה ראשונה, כשאליהו והיקמן ייצרו מיני בריחה. למרות זאת, סמואלס ופלס הצליחו לנגוס בפער, ועם סיומת טובה לרבע צימקו ל-17:16 בלבד. ברבע השני כדיר התחיל לתת את הטון, מכבי נרדמה, ופתאום י-ם ביצעה מהפך בדרך ל-21:27 זריז. אוחיון ניסה לקזז, אך לימונד תפר 2 שלשות רצופות והקפיץ ל-7. היקמן התעורר והחזיר שתיים משלו, ובמחצית לוח התוצאות הורה על 40:42 לאורחים.
אחרי ההפסקה, ההגנה של מכבי נשארה בחדר ההלבשה, ירושלים אמרה תודה וסיפקה ריצה שהדהימה את נוקיה ושמה את דרוקר ביתרון 50:62. ואז הכל התלהט בשניה: ליפשיץ ביצע עבירה די קשה על היקמן, שקם בסערה והגיב בדחיפה אלימה שהטילה את יריבו על הפרקט. השופטים הגיבו בצורה היחידה שמתקבלת על הדעת, והרחיקו אותו.
מאותו רגע, החל אחד הרבעים המוזרים והחד צדדים ביותר בתולדות הפלייאוף. ירושלים נעלמה לחלוטין מהמגרש, וללא היקמן, מכבי החלה לנגוס בפער עוד ועוד. נקודות קלאץ' של דווין סמית' הביאו את מכבי לבאר, ואחרי 8 דקות ללא סל, מכבי עפה לריצת 0:16 שסגרה את הסיפור. בסיום זה 72:76 אדיר למכבי. 4:25 לצהובים ברבע האחרון.
