כשנבחרת ישראל הובכה באליפות אירופה, זה היה כמו סרט אימה טוב: אתה מפחד ולא מסוגל לראות מה שקורה על המסך, אבל נורא מעניין אותך מה יקרה הלאה ואיך זה ייגמר, אז אתה מביט דרך חריץ קטן בין אצבעותייך. אחרי כל כישלון כולם מנסים להבין מה הבעיות של הכדורסל הישראלי, מדברים על כך שהן מתחילות מלמטה, וכאן אני נכנס לתמונה.
"תריצו את השעון, אני רוצה להגיע הביתה"
כאחד שהיה שם כילד בעל פוטנציאל שצמח מהכי למטה שיש וניסה להפוך למקצוען, כיום אני יודע - חוץ ממני, יש עוד כמה אשמים בכך שאני יושב וכותב על כדורסל במקום לשחק באופן מקצועני וברמות הגבוהות. רוצים להבין מה הבעיה של השחקן הישראלי? התשובות מסתתרות בגילאי הילדים והנוער.
עד גיל 11 לא ידעתי מה זה כדורסל, ורק כשעליתי לארץ נחשפתי ל-NBA וליורוליג. זו הייתה תגלית מרגשת, ובגיל 14 זכיתי לחוויה הקבוצתית המאורגנת הראשונה שלי. בכיתה ט' בתיכון פגשתי את המאמן הראשון שלי ולא ננקוב בשמו, אבל הנה מה שאני זוכר ממנו: הוא היה ביקורתי, גס רוח שמנבל את הפה, ופעם אחת כשהיינו בפיגור 10 שמעתי אותו אומר למזכירות "יאללה, תריצו את השעון, אני רוצה להגיע הביתה היום".
הייתי אז בערך 1.80 מטר, אך לא היה לי יסודות של טכניקה, זריקה או כדרור. ידעתי לעשות דבר אחד ממש טוב - לקחת ריבאונד. רציתי להצליח ונלחמתי, וזה היה היתרון שלי. כמובן ששובצתי לעמדה 5 (סנטר), מה שנראה אז טבעי והגיוני. המאמן המליץ לי לצבור ניסיון משחק והפנה אותי לבית"ר ת"א, שם פגשתי בעוד 4 דמויות מפתח - המאמנים שלי באגודה. אני לא זוכר אותם ולא את שמם. ויש סיבה לכך - הם לא עזרו לי להשתפר בכלום, מה עוד שהם התחלפו בקצב של אחת לארבעה חודשים. לאט לאט דווקא כן השתפרתי, אבל הודות לאימונים אישיים שהתחלתי בעצמי. התקדמתי גם בעזרת צפייה מרובה בכדורסל בטלוויזיה והמון NBA בלילות.
ללכת מכות במקום ללמוד יסודות
אבל פה התחיל גועל הנפש. מתברר שכמעט כל משחק נערים בדרום ת"א מסתיים במכות עם הקבוצה השנייה. ולא סתם מכות, אלא זריקת חפצים כמו לוח מזכירות, פחי זבל, כדורי סל, כל מה שרק אפשר לתלוש ולהזיז. לא בדיוק הדרך או המקום להקניית ערכים לילדים. לא פעם אנחנו או היריבים היינו יוצאים מהאולם בפיקוח משטרתי, כי ליד המיניבוס כבר חיכו חבר'ה מהשכונה, שאחד השחקנים התקשר אליהם. עכשיו, קבוצה זו קבוצה - אתה לא יכול לעמוד בצד ולא לעזור, אחרת אתה בוגד בחברים לקבוצה, וכך יצא שגם אני הלכת מכות על בסיס קבוע, למרות שבכלל הגעתי כדי ללמוד יסודות כדורסל.
החודשים עברו ועליתי לליגה המחוזית, וגיליתי ששם כבר יש כוכבים. מי הוא כוכב? בדרך כלל הרכז, זה שתמיד אוחז בכדור. הוא מכדרר ומעביר בין הרגליים ומראה את כל היכולות שלו, למרות שזה בד"כ מסתיים באיבוד. וכשמישהו אחר סוף סוף מקבל כדור, גם הוא מתחיל לכדרר ולזרוק, כי לא יישארו לו הרבה הזדמנויות כאלו במשחק. בקבוצה שבה הרכז הוא המלך, הגבוהים לא מקבלים כדורים. הם מתוסכלים מאוד, כי הם לומדים לרוץ ולהשקיע, אך לא לשחק כדורסל.
"יש לך גובה שחבל לבזבז על רכז"
באותה שנה קלעתי 10 נקודות למשחק, רק הודות לריבאונד. מי שמשחק לא נכון מחטיא הרבה, ואני הייתי שם כדי לנצל את זה. עם קרוב ל-20 ריבאונדים במשחק, אחרי שנה הפכתי לשחקן המוביל בקבוצה. בשלב הזה נמאס לי מכדורסל שכונתי ועברתי למכבי תל כביר, שהיתה אז בעלת אולם חדש ושחקן עבר בכיר כמנהל המקצועי. זה היה שדרוג, מתקן טוב פרקט חדש, מאמן קבוע ואפילו תחושת שייכות לקהילה. זו הייתה קבוצת נוער שהשאיפה שלה הייתה לעלות לארצית, אך בעיית הרכזים פשטה גם שם, למרות התרגילים, למרות המאמן. הרבה כדרורים, הסתבכויות עם הכדור, ריצות בלי להרים את הראש. פשוט שיחקנו לא נכון - הבנתי את זה אז, כמו שאני מבין את זה עכשיו.
וכך, בגיל נוער מצאתי עוד יתרון שלי על האחרים - מרוב כדורסל רע סביבי, התחלתי להבין את המשחק לעומק. ראיתי מה הרכזים עושים לא נכון, תמיד ראיתי מישהו פנוי על המגרש והפכתי למוסר מצוין. לא קיבלתי כדורים, אז הפכתי לריבאונדר טוב יותר. הייתי מתוסכל מכך שלא מוסרים לי, אז התחלתי למסור טוב יותר. וחשוב מכך, רציתי למסור. עם הזמן הפכתי לשחקן הדומיננטי ביותר בקבוצה. מסרו לי. שיחקו עלי הרבה, בנו תרגילים במיוחד בשבילי.
היום אני בן 24 ומתנשא לגובה של 1.89 מטר - גובה טוב לרכז בגילי. אבל בתור נער בן 16 בגובה 1.87 מטר, מאמני הנוער ראו אצלי גובה ש"חבל לבזבז על רכז". וכאן לדעתי קבור הכלב. היום, כמבוגר, אני מבין שזו היתה רשלנות של המאמן והמנהל המקצועי להשאיר אותי בעמדה הזאת רק כדי שאעזור להם לנצח כמה משחקים, במקום שהם יעזרו לי להתפתח. בפגרה שלפני העונה האחרונה שלי בנוער עבדתי מאוד קשה על הזריקה, שהייתה הבעיה הכי גדולה שלי. עד אותו רגע עברתי רק אימונים של גבוה, ולא שום דבר פרט לכך, כך שמעולם לא עבדו איתי על זריקה. כשהתחלתי לעבוד על זה ברצינות, לצערי כבר הייתי בן 17.
תוצאות המשחק הקרוב חשובות מהתפתחות השחקן?
שחקן העבר הענק התברר כמנהל מקצועי שכל מה שעשה עבורי היה להעניק לי גביע הוקרה, אבל זהו. אף שיחה, שום נסיון ללמד. לעומתו המאמן היה אדם שהערכתי ובאמת לימד אותי כדורסל - אבל הוא גם זה שגרם לי להבין שהרשלנות של המערכת תמנע ממני להפוך למקצוען. בתום הפגרה שבה עבדתי קשה ביקשתי ממנו להחליף עמדה. אמרתי שאני לא מעוניין להיות סנטר יותר, רציתי לרכז. ידעתי שאני יכול. ניגשתי אל המאמן וננתי את נאום חיי. זו הייתה אמורה להיות נקודת מפנה, הקפיצה קדימה, אך לא. התשובה היתה "אני מבין את רצונך, אבל אתה הגבוה שלנו, אי אפשר לשים אותך כרכז כי אז נאבד את כל היתרון שלנו על קבוצות אחרות בליגה".
כילד באותם ימים לקחתי את זה מאוד קשה, כיום אני מבין שזו הייתה רשלנות. כיום אני מבין שבקבוצת נוער בליגה מחוזית מפחדים לפתח שחקן, רק בגלל שזה עשוי לפגום בתוצאות המשחקים הקרובים ושלקבוצות יש ראייה לטווח קצר בלבד. וזה בליגה מחוזית, ולא בארצית או לאומית. המשמעות היא ברורה - הקריירה של ילד בסיטואציה כזו יכולה להיזרק לפח האשפה. כל הסיפור הזה מסביר את הסיבות לכישלון האישי שלי, אבל מן הסתם גם את הכישלון של הכדורסל הישראלי, הרי כמוני יש עוד המונים. לליגות האלה אמור להיות תפקיד, חוץ מלהעסיק אותך ולהשריש בך תרבות ספורט, והוא להפוך אותך לשחקן שמוכן לשחק בבוגרים - וזה לא מה שקורה.
כעסתי, אבל לא ויתרתי. הייתי מוכן לעשות הכל כדי לממש את הכשרון שלי והגעתי למבחנים בהפועל ת"א, רק עם עוד כ-200 ילדים. אוסישקין היה מפוצץ בילדים ומאמן הנוער היה אמון על הסינון באמצעות צפיה במשחקונים של 5 על 5, באורך של חמש דקות - הרשמת? עברת שלב, לא בלטת - הביתה. מכל עשירייה בחרו שניים, ולמרות הסיכוי הנמוך הגעתי עד לשלב הלפני אחרון. ברגע האמת, אני זוכר שהסתכלתי על המאמן, כי היה לי נורא חשוב שיעקוב ויצפה. הוא אמר לנו להתחיל, אבל הלך להכין לו קפה וגם כשחזר הוא לא באמת לא הסתכל על המשחק. חיכיתי כל כך הרבה זמן להזדמנות הזאת, עבדתי קשה, אך הוא אפילו לא הסתכל. שם נשברתי, והכעס שהצטבר בי התפוצץ למראה ההתרסקות של הנבחרת.
חלקכם אולי חושבים שפשוט לא הייתי מספיק טוב ואני מאשים את השיטה, אבל אני לא טיפש, ומודע ליכולות שלי. ידעתי לשחק, בטח ברמה ההיא. אם הייתי מבין אז את מה שאני מבין עכשיו, הכל היה נראה אחרת. כנראה שגם אם הייתי חוצפן יותר, או מתעמת עם המאמנים או אפילו זוכה לניהול נכון מצד ההורים, הייתי עולה על המסלול הנכון. בסופו של דבר פרשתי, כי לא ראיתי בזה עתיד יותר. האם זה בגלל שלא הייתי טוב מספיק, או האם זה בגלל שלאף אחד לא היה אכפת מכלום חוץ מעצמו? דבר אחד בטוח - התהליך כולו היה חובבני. מההתחלה ועד הסוף. כשאתה ילד, אתה צריך הכוונה, השקעה וגם שיתנו לך לחלום ולא יבלמו אותך. אולי כן יש בארץ חממות לגידול שחקנים, אבל בטוח שלא מספיק. אני רק יודע שחיפשתי הכי למטה שיש, ולא מצאתי אותן.
