ובכן, אלו הם פני הדברים שמשאירים אותנו, קהל הצופים מן הצד, מבולבל, תוהה. אם זה היה סרט, הרי שזה כנראה איזו הפקה עצמאית ולא פרוייקט הוליוודי עתיר תקציב. פשוט בגלל שקשה להחליט מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה.
במבט ראשון, נדמה שמאבק השחקנים מוכרח להיות מוצדק. הרי מה בסה"כ הם דורשים? עיקר הזעקה כאן היא סביב הדרישה ההגבלה לארבעה זרים, בעוד בעלי הקבוצות דורשים חמישה כאלה בקבוצה. נושא נוסף שעל הפרק הוא החוק הרוסי, אבל נראה שסביבו הרוחות פחות סוערות. הוא רק נגזרת. לכן, אם הנקודה המרכזית כאן היא "איך הליגה תמשוך עניין כשבקבוצות משחקים כ"כ הרבה זרים וכ"כ מעט ישראלים?" אז ה"באד גאייס" בסיפור הזה חייבים להיות בעלי הקבוצות.
אבל רק רגע. אולי זה רק קל לנו לחשוב ככה כי אנחנו רגילים להיות בצד של "האזרח הקטן", ולא בצד של בעל ההון השולט ביד רמה. אבל אם מישהו משקיע מכספו בקבוצת כדורסל שהיא העסק שלו, מאיפה הזכות שלנו לדרוש ממנו לא לנסות למקסם את רווחיו? אין שום סיבה שבעליה של קבוצה שמשחקת באירופה יסכים להתחרות שם בתנאים פחות טובים, במקרה הזה עם פחות זרים בקבוצה, מאשר מקבילותיו מיתר היבשת.
מעבר לכך, רבים טוענים שאין מה לעשות ושאם הישראלים היו טובים הם היו רואים דקות משחק, ושהבעיה היא שאין ישראלים מספיק טובים. אם כך, מדוע שארגון השחקנים ינצל את כוחו בצורה צינית וצרה כל כך, רק כדי להכריח את בעלי הקבוצות להחזיק הרבה ישראלים שרמתם נמוכה, ולשלם להם כסף שיכול היה בקלות ללכת לשחקן זר טוב מהם?
ועוד לא אמרנו מלה על זה שכבר הושג בעבר הסכם, עליו חתמו השחקנים, והנה, בשיאה של העונה, הם "שוברים את הכלים ולא משחקים". אז מי בסיפור הזה הוא חסר המוסר? אולי השחקנים הם האיש הרע כאן אחרי הכל?
אבל רגע רגע, הרי מדובר כאן בביצה ותרנגולת, לא? אם יש כ"כ הרבה זרים, איפה הדקות שיאפשרו את צמיחתם של הישראלים? הרי גם השחקן הצעיר המוכשר ביותר לא יכול להשתפר ולהפוך לכוכב ללא ניסיון פרקטי, כלומר דקות משחק משמעותיות. האם היינו יכולים להתפעל מבר טימור, שחקנה הצעיר של הפועל תל אביב שניצח את הדרבי התל אביבי, לו להפועל היו השנה חמישה זרים רשומים לכל משחק? ספק גדול.
לעניות דעתי, שני הצדדים יוצאים מכאן רע. כי במקום לשבת ולדבר, הם סוגרים את הבאסטה. אמנם נראה שיש צדק רב בטענותיהם של שני הצדדים, אבל נדמה שהסכסוך מתמקד בטיפול בסימפטום ולא במחלה. כי כדי לשפר את מעמד הכדורסלן הישראלי יש מספר דברים חשובים שצריכים להילקח בחשבון, ולא נראה שהם על סדר היום של הסכסוך הזה.
ראשית לשפר כאן את התשתיות. זו נשמעת כמו קלישאה, אבל מי שחושב שהמכשולים על התפתחות הכדורסלן הישראלי מגיעים רק מליגת העל לא חי במציאות. האקדמיה לכדורסל שהוקמה היא מבורכת, אבל אין ספק שצריכות להיות הרבה יותר מאחת כזאת. ואם לאנשי כדורסל מוצלחים, וותיקים, מעורבים וקולניים כמו צביקה שרף ופיני גרשון כל כך אכפת מהכדורסל כאן, הם צריכים לתת בזה יד בצורה פעילה. בקידום וטיפוח הדור הבא ושיקום הכדורסלן הישראלי. למען הכדורסל. בלי פוליטיקות.
בנוסף, השחקנים והמאמנים צריכים יד ביד להקים צעקה על חוקי המיסוי בארץ. למה שחוקי המיסים יפלו בצורה בוטה כל כך את השחקנים הישראלים? איך יתכן ששחקן ישראלי יעלה הרבה יותר בגלל חוקי המס של מדינתו הוא, לעומת בחור שבא להתפרנס פה חצי שנה ולעוף למקום אחר? אלו הן רק שתי הצעות שכדי לחשוב עלייהן, ושצריכות להוית בקדמת הדיון על הסכסוך הזה. ואני בטוח שאפשר למצוא עוד הרבה.
לפיכך, הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה מרחפים סביב השביתה הזו. המון דעות, הרבה צדדים, כולם צודקים וכולם טועים. אבל יש עוד צד אחד, צד חשוב, שבלעדיו לליגה הזאת ממילא אין זכות קיום. אלו הם האוהדים, ובהם אף אחד לא ממש מתחשב בשביתה הזאת. אז אמנם בניגוד לסרט אמריקאי קליל, בסיפור הזה קשה באמת להחליט מי הוא הגיבור ומיהו הרשע, אבל דבר אחד ניתן להגיד די בברור: בקצב הזה, שניהם יפסידו את "הבחורה".
(עמית סילברבוש הוא "שיימס ברשת", וזה הבלוג שלו )
